זהו סימן, כי דרוש לכם איש מקצוע, שיש לו את היכולות והמיומנויות להבין טוב יותר יחד אתכם את מהות הקושי שגורם למצוקה. 

שאלות ותשובות שנתתי כמנהלת בפורום פסיכולוגים

1.   מתי יודעים שזה הזמן ללכת לפסיכולוג/ית?
2.   איך מורידים רמת חרדה מול מנהל בעבודה?
3.   איך לא נותנים שיעקפו או ידחפו בתור?
4.   פחדים לא מוסברים
5.   מפחד שידעו שיש לי פסיכולוג
6.   מתקשה להשלים עם המוות
7.   תחושה של בדידות
8.   שיטות טיפול
9.   לא מצליחה למצוא בן זוג
10. מפחד שיגלו שיש לי פסיכולוג
11.  ללא הגבלת זמן
12.  דימוי עצמי
13.  עזרה פסיכולוגית עם ילד
14.  חיילת בדיכאון
15.  התמודדות
16.  בין הדחקה להסחת דעת מועילה
17.  זוגיות פרק ב' - יחסים עם ילדים
18. התמודדות
19. חרדה לעזוב את ההורים
20. התנכלות בעבודה
21. דיכאון אחר לידה
22. חוסר מוטיבציה
23. "לא הגיונית"
24. האם לספר על הפלה
25. להפסיק או להמשיך טיפול
26. דיכאון אחר לידה
27. חוסר מוטיבציה
28. לא הגיונית

  



1. מתי יודעים שזה הזמן ללכת לפסיכולוג/ית?

לכולם יש בעיות הרי.
אבל מתי יודעים שזה הזמן ללכת לפסיכולוג/ית?

תשובה:

משאלתך נשמע לי, שהמחשבה ללכת לפסיכולוג/ית כבר התעוררה אצלך.

האומנם?

אם כן, יש לך בודאי סיבה לכך.

מניסיוני, ההחלטה לפנות לטיפול אצל כל אדם נוסעת מסיבה ייחודית משלו, כך שלשאלתך אין באמת תשובה אחת. מה שחשוב בעיני, הוא שהאדם חש מתוך עצמו כי הוא רוצה להעזר, ולא משנה על מה ולמה.

שוב מניסיוני אני יכולה לומר, כי באופן כללי אנשים פונים לטיפול כשהם חשים במצוקה, ממנה הם אינם מצליחים להשתחרר אם בעצמם ואם על ידי חבר. המצוקה יכולה להתבטא בתחושות שונות כמו מתח, דכדוך, תסכול ועוד. גם הנושאים אליהם מתייחסת תחושת המצוקה יכולים להיות שונים מאד לאדם (יעד שלא מצליחים לממש כמו בלימודים, קריירה, זוגיות; יחסים עם אחרים, בין אם זה במשפחה ובין אם זה מחוצה לה וכו'). לא פעם קיימת תחושת מצוקה מבלי שניתן להסבירה, שכן לא תמיד אנו מודעים לסיבות שבעטיין לא טוב לנו.

וגם אם מישהו כבר החליט כי ברצונו לפנות לטיפול, בהחלט יתכן שייקח לו זמן עד שאכן יממש זאת. גם פה הסיבות יכולות להיות שונות מאדם לאדם: יש והוא דואג האם באמת יוכל להיעזר; יש ועצם הפנייה לאדם זר יכולה להרתיע, גם אם הוא מקצועי וגם אם מתקבלת לגביו המלצה. זאת מאחר ומצוקות הן עניינים פרטיים ואינטימיים וכל עוד לא מכירים אישית את המשטפל יכולים לחוש ספק באם תהיה איתו הרגשה נוחה, באם אכן ניתן יהיה להעזר על ידו (מסיבה זו, אני תמיד ממליצה למופלים שמגיעים אלי ומעוניינים להמשיך בטיפול לאחר פגישת ההיכרות, להיפגש איתי ארבע או חמש פעמים, כדי שיוכלו לבדוק לעצמם אם הם מרגישים עימי בנוח ואם נראה להם, כי יוכלו להעזר על ידי); יש כאלה שהינם מאד ביקורתיים כלפי עצמם ודואגים שגם המטפל יתייחס אליהם בביקורתיות ועוד ועוד.

במקרים הנ"ל, דרוש אומץ לב כדי להחליט על מתן הזדמנות להתנסות בטיפול.

לפעמים מה שמאיץ את ההגעה לטיפול הינה תחושת מצוקה, שכה מפריעה, עד שחשים שחייבים לנסות ולפתור אותה.

יתכן גם, שאם עלתה כבר המחשבה על פנייה לטיפול, עדיין, מסיבות שונות, תתעורר התלבטות אם הפנייה לטיפול היא אכן החלטה נכונה. ההמלצה שלי במקרה כזה היא לפנות לפסיכולוג/ית ולשוחח איתו על ההתלבטות. זאת כדי להבין יותר לעומק ממה היא נובעת, מה שיוכל לעזור להגיע להחלטה האם להמשיך בטיפול או לא. יש ודרושות מספר פגישות כדי להגיע להחלטה כזו ולכן חשוב בעיני לתת את הזמן הדרוש לשם כך.

2. איך מורידים רמת חרדה מול מנהל בעבודה?

התחלתי עבודה חדשה לפני כמה ימים ואני נתקלת בקשיים של הקשבה ונשימה (מחרדהמול המנהל כאשר הוא מסביר ואני לא מצליחה ללמוד דברים חדשים לפני הכניסה לתפקיד החדש. איך מתפקדים עם זה?
חייבת לציין שהיו לי חוויות לא נעימות מול מנהלים בעבודות קודמות וזה משתלט עליי לחלוטין בזמן הפגישות איתו.
אני מפחדת שזה מה שיגרום לפיטוריי בסופו של דבר.
כמו מין נבואה שמגשימה את עצמה.
איך מורידים את רמת החרדה מול המנהל? ניסיתי נשימות וזה לא עזר.

תשובה

אכן לא פשוט לך: את גם סובלת מתחושת חרדה, שהיא תחושה מאד לא נעימה וגם סובלת מהעובדה, שחרדה זו מקשה עליך להיות נינוחה ועם יכולת להתרכז בלמידת תפקידך החדש. וממה שאת מתארת על מה שעובר עליך, אין ספק שהעובדה שאינך מצליחה להיות קשובה ולהתרכז, עוד יותר מלחיצה אותך ומגבירה את חרדתך, עד לכדי פחד שלא תוכלי ללמוד את תפקידך ולהשתלב בעבודתך החדשה - דבר שהינו, בוודאי, מאד חשוב לך. זהו מין מעגל קסמים שכזה, ממנו את חשה, שאינך מצליחה לצאת ואת בוודאי חשה על כן גם תחושת חוסר אונים.

מאידך, את מגלה מודעות יפה לשורש הבעיה, שכן את מקשרת בין החרדה מול המנהל לחוויות לא נעימות שעברת מול מנהלים בעבודות קודמות שלך.

נראה לי, כי בהחלט תוכלי להיעזר על ידי פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל. תוכלי אתו ובעזרתו לגעת בחוויות הלא נעימות שעברת בעבר מול מנהלים וברגשות הקשים שחוויות אלה עדיין מעוררות בך. ואז, בעזרת המטפל והעבודה הטיפולית אתו תוכלי גם להשתחרר מאותם רגשות ומהחרדה שהם מעוררים.

בהצלחה!


3. איך לא נותנים שיעקפו או ידחפו אותי בתור?

אני הרבה פעמים נותן שיעקפו אותי בתור או ידחפו אותי מפחד להתעמת עם אנשים.
איך פותרים את זה?
אני מנסה לצעוק אבל אני מפחד שיבואו להרביץ ולקלל אותי אז אני שותק.
אני לא רוצה שידרכו עליי כל הזמן.
מה אני יכול לעשות?

תשובה

באמת לא קל לך - מצד אחד מאד חשוב לך לשמור על כבודך ולא לאפשר לאנשים אחרים להתייחס אליך באופן שפוגע בך, וזה ראוי להערכה מצד עצמו. אך מצד שני אתה מספר, שאתה מפחד לעמוד על שלך מול אנשים, פן הם יגיבו כלפיך בתוקפנות.

אתה נותן כדוגמה את עניין העקיפה והדחיפה בתור. תהיתי אם ישנם עוד מצבים בהם אתה מרגיש שאנשים מתייחסים אליך באופן שפוגע בך.

מכל מקום, לגבי הודגמאות שנתת ציינת, שאתה מפחד שאם תצעק, יבואו להרביץ ולקלל אותך. ואכן, פחד מכך שאנשים יהיו תוקפניים כלפיך הוא תחושה מאד לא נעימה והיא אכן משתקת אותך.

רציתי לשאול אותך, אם במצבים הנ"ל אתה מרגיש שמזלזלים בך, נפגע בשל כך ואז חש כעס ורוצה לצעוק? ואולי אתה גם מדמיין שאתה מקלל?

כי אם אכן אלה הרגשות שלך, אני יכולה להבין מדוע את מדמיין שיצעקו או יקללו אותך בחזרה ואז חש פחד.

רציתי להציע לך אופן הסתכלות, שאני מקווה שיעזור לך:

מניסיוני בחיים ובעבודתי אני נוכחת לדעת, כי לא מעט אנשים עסוקים בעיקר בעצמם ובאינטרס שלהם והם יעשו כל דבר כדי להשיג אותו - בכל מיני מצבים - גם אם זה אומר לא להתייחס לזולת ולכבדו. במילים אחרות: אתה אולי מרגיש שמזלזלים בך, אך למעשה, אותם אנשים רק חושבים על עצמם ולא רואים אותך. אם תראה את המצב בצורה כזו, נראה לי שזה יקל עליך לא לקחת את ההתייחסות הנ"ל של האנשים כלפיך באופן אישי. אז גם לא תפגע ולא תחוש את הכעס הגדול שאני מבינה שאתה חש, לא יהיה בך את הצורך לצעוק, ואז גם לא יתעורר בך הפחד שאם תצעק, יצעקו ואף ירביצו לך בחזרה, כפי שכתבת שאתה חושש שיקרה. תוכל אז להגיב לא ממקום של זעם, אלא ממקום שאתה פשוט רוצה לשמור על כבודך העצמי מול האחרים.

תהיתי בקשר לפחד שלך שאנשים לא רק יצעקו, יקללו אותך אלא אף ירביצו לך בתגובה לכך שתצעק עליהם.

האם אתה מסתובב עם תחושה כללית שאנשים עלולים להתייחס אליך בצורה תוקפנית?

כי אם כן, אולי כדאי שתברר מדוע? ואולי גם כדאי שתברר לעצמך מדוע כשאנשים מתנהגים באופן שפוגע בך, אתה מרגיש כי זה מעיד על זלזול בך?

אם תהיה מעוניין בכך, נראה לי שמה שיעזור לך זה להתייעץ עם איש מקצוע, שזו יכולתו - לעזור הן בהבנת כל מיני קשיים והן בדרך להשתחרר מהם.


4. פחדים לא מוסברים

לאחרונה אני מודאגת מעצמי קצת.
יש לי פחדים לא מוסברים שגורמים לי לעשות דברים לא הגיוניים...
יש לי דוגמה כמעט קבועה בחודשים האחרונים - כשאי נוסעת באוטו שלי, אני חייבת לפתוח את הדלת ולסגו אותה טוב (גם אם זה באמצע רמזור, וגם אם זה אומר שאני צריכה לעצור בצד כדי לעשות את זה). זה קורה כל נסיעה. אני חושבת שלא סגרתי אותה טוב כשנכנסתי למכונית.
אני מרגישה שהפחדים משתלטים עליי.
אני מרגישה שאני מרחק של כמה רגעים ממשהו רע שיקרה לי.
שנגיד הדלת תיפתח באמצע הנסיעה, או משהו רע אחר.
אני לא יודעת איך לצאת מזה.
אני יודעת שאין לי OCD או אישוזהי נטייה לטקסים אובססיביים שמשתקים אותי.
אני לא חושבת שזו בעיה פסיכיאטרית שדורשת תרופות.. זה נפשי.
זה רק התחיל לפני כמה חודשים ואני לא מצליחה להפטר מזה.

תשובה

תחילה אני רוצה לשבח אותך על הדברים הבאים:

על הבנתך ומודעותך לקושי שלך, שכן את מספרת שאת חשה, שיש דברים שאת עושה שאינם הגיוניים בעינייך;

על יכולת התובה היפה שלך, שכן את מספרת שהדברים הנ"ל נובעים מפחדים שיש לך.
על היותך מחוברת לעצמך ולרגשותלייך, שכן את מספרת שאת חשה שהפחדים משתלטים עלייך;

אני במיוחד מתרשמת מחיבור זה לעצמך ורגשותייך לאור מה שאת מספרת, על כי את חשה פחד שאת "במרחק נגיעה מכך שמשהו רע יקרה לך" -וחשוב לי להיות ברורה - אינך צריכה להסיק מהפחד הנ"ל שאכן משהו רע עלול לקרות לך בקרוב. פחד הינו תחושה פנימית, סובייקטיבית, שאינו צריך ללמד על המציאות החיצונית, האובייקטיבית, אם כי ברור לי, שתחושת הפחד הינה דבר בהחלט לא נעים שלא קל לחיות איתו;

על כך שלהבנתי, ניסית להבין פחדים אלה שלך, שכן את מספרת, שאינך יכולה להסביר פחדים אלה;

ועל כך שניסית בעצמך להפטר מפחדים אלה, שכן את מספרת שלא הצלחת להפטר מהם.


לאורך כל מה שאת מספרת אני חשה את המצוקה שלך לנוכח תחושתך, שאינך מצליחה לשלוט בקיומם של פחדייך ובדברים שהם גורמים לך לעשות. אני מתארת לעצמי, שהתחושה הזו של חוסר שליטה גורמת לך לתחושת חסור אונים, שהיא תחושה לא קלה לכולנו ושלא קל לחיות איתה.

לו היית יכולה לפחות להבין את מקור הפחדים, הרי שבר היית חשה יותר שליטה ואז אני בטוחה שהיתה נסללת הדרך להשתחרר מהם.

ברור לי שניתן לעזור לך, הן בהבנת הפחדים ובעקבות זאת בהשתחררות מהם. הרבה פעמים, לא רק במצב שאת חשה שאת נתונה בו, אלא במצבים אחרים, איננו יכולים להבין לבד מדוע הם קורים לנו.

אך מישהו, במיוחד מישהו מקצועי שמבין במצבים אלה, יכול בהחלט לעזור לך בכך, וזה גם לא מחייב שייקח הרבה זמן לשם כך.

מה דעתך לנסות ולהעזר על ידי מישהו מקצועי כזה - פסיכולוג או עובד סוציאלי שבהכשרתו הוא גם מטפל?

יכולת התובנה הבאמת יפה שלך וחיבורך המרשים לעצמך הינם, פי שציינתי לעיל, נכס בפני עצמו אך גם מה שבעיני מבטיח, שתוכלי להיעזר על ידי ייעוץ מקצועי ולהשתחרר מכל מה שמציק לך.


5. מפחדת שיגלו שיש לי פסיכולוג

יש לי בעיה. אני הולכת לפסיכולוגית כבר כמה שנים, בינתיים עברתי כמה מקומות עבודה בזמן זה, אני מפחדת שיגלו שיש לי פסיכולוגית, אז אני מסתירה את זה.
זו בעיה ידועה שהפירוש הוא שלילי בעיני אחרים כשמישהו הולך לטיפול.
אני לא רוצה שזה יפגע בי.
זה לא כמו ללכת לרופא אחר.
איך אני מסבירה את זה במידה וזה מתגלה?
עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או הממונים עליי.
כך אני חושבת לפחות.
מה אני עושה?

תשובה

תחילה רציתי לשאול - מאחר ואת בקשר עם פסיכולוגית וכבר כמה שנים, מדוע שלא תפני אליה עם מצוקה זו שלך? הרי היא מכירה אותך היטב ונראה לי, שהיא הכתובת הטובה ביותר לעזור לך בכל מצוקה שתחושי.

אך מאחר ופנית אלינו, אשמח לנסות לעזור. מעניין מה את והפסיכולוגית שלך תחשבו על דברי.

תחילה רציתי לשאול - את כותבת ש"עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או ממונים עלי", אך את גם מוסיפה, כי "כך אני חושבת לפחות". ולפני כן כתבת שאת פוחדת 'שיגלו שיש לך פסיכולוגית וכו': האם מדברייך אלה אני מבינה נכון, שאינך באמת בטוחה שהממונים עליך ו/או אחרים בעבודה יודעים כי 'יש לך בעיות שדורשות טיפול', ואם כן, אולי זה יותר חשש שלך?

שכן אם זהו המצב, אולי זה מצביע על כך, שהסתכלותך שלך עצמך על פנייתך לטיפול הינה שלילית?

ואם אכן כך, אני מתארת לעצמי, שבנוסף לדברים שמפריעים לך, שבעטיים פנית לטיפול, בו את ממשיכה, את גם מרגישה מצוקה לנוכח עצם פנייתך והיותך בטיפול.

בעיני, מי שמחליט להעזר, כמוך, הוא קודם כל אדם שמחובר לעצמו וגם מוכן להודות כי משהו מפריע לו - דבר שלכשעצמטו מעיד על כוחותייך. והחלטתך לפנות לעזרה ולהמשיך בעבודה הטיפולית, שלא פעם דורשת התמודדות משל עצמה, מלמדת אותי גם על כך, שאת מעוניינת לקחת אחריות על חייך ולהתמודד עם עצמך. בעיני כל הנ"ל ראוי להערכה גדולה וגם מהווה סימן מובהק לבריאות נפשית.

ואם אינך חשה את הנ"ל, חבל בעיני, שכן במקום להרגיש לא טוב על פנייתך לטיפול והיותך בו, את אמורה לחוש הערכה גבוהה ביחס לעצמך, דבר שיגרום לך קודם כל להרגיש יותר טוב עם עצמך ושנית - לא לחיות בפחד 'שמא הדבר יתגלה' ושאת צריכה, כדברייך, לעשות מאמצים די להסתיר זאת. הרי כשאנו בטוחים בדבר מה ביחס לעצמנו, קודם כל איננו דואגים ממה שהזולת חשוב על כך. שנית, טיבו של האדם שהוא משליך את מה שהוא חושב על האחרים - נדמה לו שהם חושבים כמוהו. לכן, אם אכן כיום ההסתכלות שלך עצמך על פנייתך לטיפול אינה ממקום של הערכה עצמית יתכן מאד שדאת משליכה את התייחסותך זו שלך על האחרים ולע מעלה על דעתך, שהתייחסותם יכולה להיות אחרת לחלוטין - התייחסות של הערכה כלפייך.

ואם יש כאלה, שהסתכלותם על פניה לטיפול הינה אחרת, במידה ותרגישי הערכה ביחס לעצמך על פנייתך לטיפול והיותך בו, הרי שלא תפגעי מהסתכלותם השלילית של אותם אנשים. את גם תביני, שהסתכלותם זו מעידה אך ורק על עצמם - על תפיסה שדוגלת בהימנעות של אדם מלהתמודד עם עצמו ועם חייו - יהא זה דרך טיפול פסיכולוגי או כל דרך אחרת.

כמובן שזכותך לא להתחלק באינפורמציה זו שאת בטיפול, אינפורמציה שהיא אישית, כמו כל אינפורמציה אישית אחרת שלך, אלא עם מי שתרצי.

אגב, היום ההסתכלות על פניה של אדם לטיפול מאד השתנתה. במקום להסיק מכך ש'לאדם יש בעיות', ההסתכלות היא יותר ממקום המעריך את נכונותו של אדם לקחת אחריות על חייו ולטפל במה שהוא חש שמציק לו. על כן, יש הרבה יותר אנשים היום שפונים לטיפול הודות להסתכלות חיובית זו.

ולבסוף רציתי לומר לך את הדבר הבא:

אם צדקתי בכך, שאולי הסתכלותך על פנייתך והיות בטיפול עדיין לא מעוררים אך ורק הערכה ביחס לעצמך, הרי שכשכן תחושי בכך, תחושי גם בטחון בעצמך ובנוסף לתחושה הטובה שכל זה יעניק לך, בטחונך יקרין גם על סביבתך. וספציפית לעניין היותך בטיפול, יתכן אף שבמידה ותתקלי באנשים שהסתכלותם על טיפול הינה שלילית, הרי שבזכות בטחונך בערך שבפנייה לטיפול, דרך הסתכלותם של אותם אנשים אף עשויה להשתנות.



6. לא מצליחה להשלים עם מותה של סבתא שלי

אני מדברת על סבתא שלי,
נפטרה לפני כחודשיים, אני לא יודעת איך לקחת את זה,
אני לא יודעת איך פתאום היא לא שם.
הבית שלה עדיין שם, אותו המקום, אנשים הולכים חוזרים והכל אותו דבר. גם בשבעה. 
אני לא מצליחה לקבל את זה שהחיים ממשיכים אחרי כאילו כלום. אני לא רוצה לחיות ככה, בעולם בלי סבתא.
זה פשט לא הגיוני. אני לא יכולה לחשוב שזה כל מה שיש מעכשיו, בלעדיה.

תשובה

מה שאת עוברת הוא כל כך מובן. מוות של בן אדם ובמיוחד בן אדם קרוב, כמו שברור שסבתך היתה ועדיין עבורך, הוא דבר, שכשהוא קורה, הוא בלתי נתפס על ידינו. לא המוח ולא הלב יכולים לתפוס איך אדם שהיה תמיד שם ובשבילנו פתאום איננו. וכל כך מובן איך לנוכח הכאב הגדול שלך את לא מבינה איך אנשים אחרים ממשיכים בחייהם כאילו לא קרה כלום.

מה שאת חשה, הוא תגובה שקיימת אצל כל מי שמאבד אדם קרוב.

מה שבעיני יוכל לעזור לך עם הכאב הגדול שלך, הוא לדבר עם מי שהוא קודם כל קרוב אלייך, אך שהיה גם קרוב לסבתך: כמו עם ההורה שלך שסבתך היא אימו, או עם ההורה השני או עם שניהם ביחד ו/או עם אח/אחות אם יש. תוכלו לשתף אחד את השני בחוויות הנהדרות שכל אחד עבר עם סבתך, גם לחוש ביחד את הכאב וגם לבכות ביחד.

השיתוף בכל הנ"ל יקל על הכאב שלך ויעזור לך לאט, לאט להפנים את העובדה, שסבתך נפטרה, אך שהיא ממשיכה לחיות בלבך ובלב כל הקרובים אליה. עם הזמן את תיראי, שאת יכולה יותר ויותר להכיל את הכאב על סבתך, שכרגע הוא בוודאי מרגיש לך כבלתי אפשרי לשאת, ושלכן את לא יכולה לראות איך את ממשיכה את חייך בלעדיה. אמנם תמיד יהיה שם כאב, אך את לא תהיי מוצפת בו כמו עכשיו ועם הזמן עוצמתו תרד ואת תחושי בו לעיתים יותר רחוקות.

במידה ולא מתאפשר לך לשתף את הקרובים לך במה שאת עוברת, או אם את חשה שלמרות השיתוף הכאב עדיין חזק, אני ממליצה שתיפני למטפל, שיוכל לעזור לך, לדעתי - בכמה פגישות בלבד, להקל על כאבך.


7. תחושה של בדידות

אנ בן אדם מאד חברותי, ויש לי קשת רחבה של חברות מכל הסוגים והגוונים, וכמובן כאלה שיש לי קשר יותר חזק ויציב איתם, קשר ממש קרוב.
הבעיה שלי שעל אף שיש לי חברות, מלא בני משפחה קרובים, אני מרגישה לעיתים, ולפעמים קרובות גם כאילו בודדה, כי על אף שאני בחברה ומדברת ושומעים אותי וכו', בשורה התחתונה, אולי ישמע מוזר, אני בן אדם מופנם ולא משתפת כמעט אנשים ברגשות ולפעמים גם בדעות האמיתיות שלי.
גם עם האנשים שאני קרובה אליהם יותר קורה ופתאום אני מרגישה צורך כאילו להתרחק כדי לשמור על עצמי, ואולי לשמור על הלב שלי. אני מרגישה שכאילו יש לי מחסום בפנים שלא נותן לי מדי להתקרב, מדי להרגיש, כי אולי יום אחד הבן אדם לא יהיה שם או כל סיבה אחרת ואז כאילו, מה נתתי את ליבי לחינם??? יש לציין שלא עברתי ב"ה בחיי שום דחייה משמעותית ואין לי כל חרדת נטישה.
ואולי עוד משהו כדי להשלים את הפרופיל - על אף שאני כזאת, החבר'ה מסביבי באים, מדברים, שופכים איך שאומרים, ואני יודעת להקשיב ולשמוע. יש לי הרגשה שלפעמים אני כאילו מגישה את עצמי דרך ובגלל אחרים.

אשמח מאד לעזרה ולייעוץ.


תשובה

תחילה אני רוצה להביע את התפעלות מהמודעות הגבוהה שיש לך לגבי עצמך - חשתי זאת במיוחד כשציינת שאת מגישה ש'כאילו יש לך מחסום בפנים שלא נותן לך מדי להתקרב, מדי להרגיש' ואף ציינת את תובנתך לגבי סיבת המחסום: 'כי אולי יום אחד הבן אדם לא יהיה שם או כל סיבה אחרת וכו.'

את מבהירה כל כך יפה מדוע את חשה בודדה כשאת מציינת, שאינך משתפת אנשים ברגשות וכו'. הרי אין כמו לשתף את הזולת במחשבותינו ורגשותנו ולהרגיש ממנו עד כמה חשוב לי לשמוע אותנו, ובמידה ואנו מוטרים או במצוקה - לעזור לנו. אנו אז מרגישים הקלה ותחושה שאיננו לבד - שיש מי שאכפת מאיתנו, אליו תמיד נוכל לפנות שוב. זו בעצם משמעותה של חברות קרובה, שהידיעה על קיומה מעניקה לנו בטחון ומקלה גם על חיינו היומיומיים. זאת בזכות הידיעה, שאיננו לבד ושתמיד יש מי שירצה לשמוע אותנו ולעזור לנו. לכן, כל כך מובן, ואת מסבירה זאת כל כך יפה, מדוע את מרגישה בודדה.

ברור מסוף דברייך, על כי את משמשת אוזן קשובה לאחרים, כי את אוהבת אנשים ורוצה לעזור. ושוב אני מתפעלת מתובנתך, על כי את מרגישה ש'לפעמים את כאילו מרגישה את עצמי דרך ובגלל אחרים'. חשבתי, שאולי את מתכוונת לכך שאת מרגישה משמעותית דרך האמפתיה שאת מגלה כלפי הזולת ואולי אף מרגישה שאמפתיה זו היא מה שמגדי אותך.

אך אין ספק, שאת הרבה יותר מבן אדם קשוב לזולת. הרי את גם מודעת לכך שיש לך רגשות, מחשבות ודעות משלך. וברור מדברייך, שאת רוצה להשתחרר מהמחסום הזה שאת מרגישה, כדברייך, שמונע ממך 'מדי להתקרב' ואף 'מדי להרגיש' ליד הזולת.

אני מבינה, שאינך יודעת בוודאות מה עומד מאחורי מחסום זה. ואכן, אם יש לנו חסום, כפי ששוב, כל כך יפה את מבינה, כשאת מציינת שאת מרגישה צורך 'לשמור על עצמך, לשמור על הלב שלך', הרי את מביעה בכך את הבנתך על תפקידו של מחסום: הגנה בפני דברים שאנו חוששים מהם. אך את גם מציינת שאולי יש סיבה אחרת. ולכן אני מבינה מדוע אינך יודעת בוודאות על מה המחסום הזה שלך מגן.

אך ברור לי, עד כמה את רוצה להשתחרר ממחסום זה. אך אם הוא משמש להגנה, כטיבו של כל מחסום, ברור לי גם מדוע קשה לך לעשות זאת לבד.

אין לי ספק שאדם מקצועי, כמו מטפל (פסיכולוג קליני או עובד סוציאלי קליני), שיש לו ההכשה והניסיון להבין קשיים מהסוג שיש לך, יוכל לעזור לך לברר את מהות המחסום ולהשתחרר ממנו. במחיצת מטפל ובעזרתו, תוכלי להגיע להרגשה של בטחון כלפיו, בו תרגישי נוח להיפתח, להבין יחד איתו מה חוסם אותך מלהתקרב לאנשים ולהשתחרר ממחסום זה. ותובנותייך המרשימות יהיו לך לעזר רב בכך.

אני רוצה רק להוסיף, שאני מאד שמחה שפנית, שכן חבל שתישארי בתחושת הבדידות, שהיא תחושה קשה, כשאפשר לעזור לך להשתחרר ממנה וליצור חברויות קרובות, שיסבו לך אושר.

8. שיטות טיפול

רציתי לדעת לגבי שיטות טיפול -

כבר זמן מה שאני מתלבטת אם ללכת לטיפול, אני חושבת שאני חייבת את זה לעצמי.

הבעיה היא שאני לא בטוחה אם אני צריכה את הגישה האקטיבית או הגישה היותר מקשיבה ואמפתית.

יש לי המון דברים שצריך להמריץ אותי כדי לעשות, כי אחרת אני פשוט לא אעשה,

ומצד שני אני רוצה גם שיקשיבו לי ויעודדו אותי ולא ידחפו אותי לעשות דברים שאני לא מוכנה אליהם.

איך אני יכולה לדעת אלו מהגישות מתאימה לי?

תשובה

לי נשמע, שבשורה התחתונה את מעוניינת לממש את רצונותייך מתוך מוטיבציה שתהיה שלך ושלך בלבד. מאידך, את מביעה תסכול על כי דברים שאת רוצה לעשות, אינך עושה.

נראה לי, שקיים משהו שעוצר בעדך - משהו שלא ברור לך מהו, ושכל זמן שמעצור זה קיים, את חשה צורך לדחיפה מבחוץ. אך בתוך תוכך, אינך מעוניינת בכך. וכתוצאה, את חשה תקועה בין הרצון לממש את רצונותייך לבין אי היכולת לעשות זאת. ואולי זו גם הסיבה להתלבטות שלך לגבי הגעה לטיפול: מחד, את דואגת, כדברייך, ש'ידחפו אותך לעשות דברים מבלי שאת מוכנה אליהם' ומאידך, את דואגת, שאם, כדברייך, 'רק יקשיבו לך', דבר שמאד חשוב לך, לא תממשי את רצונותייך.

בעיני נהדר שחשוב לך ש'יקשיבו לך ולא ידחפו אותך לדברים שאינך מוכנה אליהם'. לי זה אומר, שחשוב לך מאד להישאר 'את' ולהרגיש, שמה שאת עושה בא מתוך החלטה פנימית שלך.

את רצונך ש'יקשיבו לך' ו'לא ידחפו אותך' הייתי מחלקת לשניים, ומתייחסת לכל חלק בנפרד:

א) ברצונך ש'יקשיבו לך' אני שומעת שיש לך צורך לקבל תיקוף למה שאת מרגישה.

ב) ובאשר לרצונך ש'לא ידחפו אותך וכו' אני שומעת, כפי שניסחתי זאת לעיל, שמאד חשוב לך להיות 'את' בכל מה שאת עושה.

את תגלי, כי היתרון של טיפול הוא בזה, שהמטפל לא רק מקשיב למחשבותייך ורגשותייך ונותן להם תוקף, אלא גם עוזר לך להבינם. הבנה זו קרויה 'תובנה' ומשמעותה - ההבנה של מה שהביא אותך לחשוב ולהרגיש את מה שאת חושבת ומרגישה (כמו רגישות מסוימת, חוויות שעברת ועוד). או אז תוכלי גם לגלות מה עוצר בעדך מלממש את רצונותייך. יתכן אף שבהבינך מהו מעצור זה תגלי, שיש לך רצונות אחרים. בכל מקרה, כשתחושי שאת שלמה עם רצונותייך, באשר תהיינה, המוטיבציה למימושן תבוא מאליה.

9. לא מצליחה למצוא בן זוג

אני בת 39 ועדיין רווקה ולא מצליחה למצוא בן זוג. אני באמת לא יודעת מה הבעיה שלי ואיך הגעתי למצב כזה.

רציתי לדעת אם פסיכולוג יכול לסייע לי?

תשובה

תחילה אני רוצה להביע את הערכתי על כך, שאת שואלת את עצמך, אם קיימת אצלך סוגיה שאולי מקשה עליך למצוא בן זוג. בזה את מראה רצון לבדוק את עצמך, מה שמורה על נכונותך לקחת אחריות על חייך.

אין לי ספק, שפסיכולוג יוכל לסייע לך. הוא יוכל לבדוק יחד איתך אם קיימת אצלך סוגיה כזו, שמקשה עלייך למצוא בן זוג. ואם כן, הוא גם יוכל לעזור לך להבינה ואז גם להשתחרר ממנה. זהו
היתרון של פסיכולוג, שיש לו את ההכשרה, הניסיון והמבט מהצד, שמאפשרים לו לעזור למטופליו להתוודע לסוגיות שבעצמם, שיכולות להיות אחראיות לאי השגת יעדים חשובים.

אלי הגיעו לא מעט מטופלים כמוך, שחשו שאולי יש להם חלק באי השגת בן זוג. בעבודה משותפת הבנו מה שורש העניין ועליו עבדנו, עד שהמטופל/ת חש בעצמו כי הוא מסוגל להשיג את יעדו ואף השיג את יעדו. לא פעם העבודה נעשתה תוך כדי ליווי המטופל/ת בקשר שיצר/ה עם בן/בת זוג, כשבמהלך הקשר עלו מצד המטופל/ת סוגיות שחש כי הן מקשות עליו/ה בקשר, ועליהן עבדנו.

אין לי ספק כי בשל נכונותך לבדוק את עצמך ועל כן לקחת אחריות על חייך, יש לך את כל הנתונים להיות יכולה להיעזר על ידי פסיכולוג.

10. מפחד שיגלו שיש לי פסיכולוג

יש לי בעיה: אני הולכת לפסיכולוגית כבר כמה שנים, בינתיים עברתי כמה מקומות עבודה בזמן זה, אני מפחדת שיגלו שיש לי פסיכולוגית אז אני מסתירה את זה.

זו בעיה ידועה שהפירוש הוא שלילי בעיני אחרים כשמישהו הולך לטיפול.

אני לא רוצה שזה יפגע בי.

זה לא כמו ללכת לרופא אחר,

איך אני מסבירה את זה במידה וזה מתגלה?

עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או הממונים עליי.

כך אני חושבת לפחות.

מה אני עושה?

תשובה

תחילה רציתי לשאול - מאחר ואת בקשר עם פסיכולוגית וכבר כמה שנים, מדוע שלא תפני אליה עם מצוקה זו שלך? הרי היא מכירה אותך היטב ונראה לי, שהיא הכתובת הטובה ביותר לעזור לך בכל מצוקה שתחושי.

אך מאחר ופנית, אשמח לנסות לעזור. מעניין מה את והפסיכולוגית שלך תחשבו על דברי.

תחילה רציתי לשאול - את כותבת ש"עצם זה שיש לי בעיות שדורשות טיפול כבר גורם להרמת גבה מצד מנהלים או ממונים עלי", אך את גם מוסיפה, כי "כך אני חושבת לפחות". ולפני כן כתבת שאת פוחדת 'שיגלו שיש לך פסיכולוגית וכו': האם מדברייך אלה אני מבינה נכון, שאינך באמת בטוחה שהממונים עליך ו/או אחרים בעבודה יודעים כי 'יש לך בעיות שדורשות טיפול', ואם כן, אולי זה יותר חשש שלך?

שכן אם זהו המצב, אולי זה מצביע על כך, שהסתכלותך שלך עצמך על פנייתך לטיפול היה שלילית?

ואם אכן כך, אני מתארת לעצמי, שבנוסף לדברים שמפריעים לך שבעטיים פנית לטיפול, בו את ממשיכה, את גם מרגישה מצוקה לנוכח עצם פנייתך והיותך בטיפול.

בעיני, מי שמחליט להיעזר, כמוך, הוא קודם כל אדם שמחובר לעצמו וגם מוכן להודות כי משהו מפריע לו - דבר שלכשעצמו מעיד על כוחותייך. והחלטתך לפנות לעזרה ולהמשיך בעבודה הטיפולית, שלא פעם דורשת התמודדות משל עצמה, מלמדת אותי גם על כך, שאת מעוניינת לקחת אחריות על חייך ולהתמודד עם עצמך. בעיני כל הנ"ל ראוי להערכה גדולה וגם מהווה סימן מובהק לבריאות נפשית.

ואם אינך חשה את הנ"ל, חבל בעיני, שכן במקום להרגיש לא טוב על פנייתך לטיפול והיותך בו, את אמורה לחוש הערכה גבוהה ביחס לעצמך, דבר שיגרום לך קודם כל להרגיש יותר טוב עם עצמך ושנית - לא לחיות בפחד 'שמא הדבר יתגלה' ושאת צריכה, כדברייך, לעשות מאמצים כדי להסתיר זאת. הרי כשאנו בטוחים בדבר מה ביחס לעצמנו, קודם כל איננו דואגים ממה שהזולת יחשוב על כך. שנית, טיבו של האדם שהוא משליך את מה שהוא חושב על האחרים - נדמה לו שהם חושבים כמוהו. לכן, אם אכן כיום ההסתכלות שלך עצמך על פנייתך לטיפול אינה ממקום של הערכה עצמית, יתכן מאד שאת משליכה את התייחסותך זו שלך על האחרים ולא מעלה על דעתך, שהתייחסותם יכולה להיות אחרת לחלוטין - התייחסות של הערכה אלייך.

ואם יש כאלה, שהסתכלותם על פניה לטיפול הנה אחרת, במידה ותרגישי הערכה ביחס לעצמך על פנייתך לטיפול והיותך בו, הרי שלא תפגעי מהסתכלותם השלילית של אותם אנשים. את גם תביני, שהסתכלותם זו מעידה אך ורק על עצמם - על תפיסה שדוגלת בהימנעות של אדם מלהתמודד עם עצמו ועם חייו - יהא זה דרך טיפול פסיכולוגי או כל דרך אחרת.

כמובן שזכותך לא להתחלק באינפורמציה זו שאת בטיפול, אינפורמציה שהיא אישית, כמו כל אינפורמציה אישית אחרת שלך, אלא עם מי שתרצי.

אגב, היום ההסתכלות על פניה של אדם לטיפול מאד השתנתה. במקום להסיק מכך ש'לאדם יש בעיות', ההסתכלות היא יותר ממקום המעריך את נכונותו של אדם לקחת אחריות על חייו ולטפל במה שהוא חש שמציק לו. על כן, יש הרבה יותר אנשים היום שפונים לטיפול הודות להסתכלות חיובית זו.

ולבסוף רציתי לומר לך את הדבר הבא:

אם צדקתי בכך שאולי הסתכלותך על פנייתך והיותך בטיפול עדיין לא מעוררים אך ורק הערכה ביחס לעצמך, הרי שכשכן תחושי בכך, תחושי גם בטחון בעצמך ובנוסף לתחושה הטובה שכל זה יעניק לך, ביטחונך יקרין גם על סביבתך. וספציפית לעניין היותך בטיפול, יתכן אף שבמידה ותתקלי באנשים שהסתכלותם על טיפול הנה שלילית, הרי שבזכות ביטחונך בערך שבפנייה לטיפול, דרך הסתכלותם של אותם אנשים אף עשויה להשתנות.

11. ללא הגבלת זמן

הייתי לפני כשבוע בפגישה ראשונה אצל פסיכולוג והוא אמר לי. שהוא עובדבשיטה, שאין הגבלת זמן, כלומר: אני מתחייבת לשלם לו סכום קבוע לכל פגישה, אבל הפגישה יכולה לארוך רבע שעה ויכולה להמשך שעה +. האם יש כזה דבר? זה נשמע לי ממש מוזר.
אודה לעזרה.

תשובה

יתכן שיש שיטת טיפול כזו - לי היא לא מוכרת ובעיני היא לא נראית.
זאת מאחר ובדרך זו של הטיפול המטפל הוא זה הקובע את זמן הטיפול באופן שרירותי ועל המטופל פשוט לקבל זאת, גם אם זה לא נראה לו.

כל כך חשוב בעיני, שלמטופל יהיה ברור זמן ומשך הפגישה אצל הפסיכולוג שלו. זאת כדי שיהיה לו הבטחון, שיש לו את מרחב הזמן הקבוע שלו עם מטפלו, עליו יוכל לסמוך ולחוש בטחון בכך גם במרווחים שבן הפגישות.

במידה והמטפל מחליט להאריך את הפגישה, יהיה זה על דעתו, אך בודאי שאין מקום בעיני לקצר את הפגישה.
מקוה שעזרתי.

12.  דימוי עצמי

יש לי ילדה בת 23, יפה, נבונה ולומדת משפטים. הדימוי העצמי שלה שואף לאפס וכן הבטחון העצמי. נוסף על כך היא מאד תקועה בזוגיות. האם יש קשר וכיצד אוכל לעזור לה. דחוף ביותר. לעיתים מדברת על התאבדות וזה מפחיד אותי נורא. דחוף ביותר.

תשובה

אני כל כך יכולה להבין את מצוקתך לנוכח מצוקתה של בתך, במיוחד כשהיא מדברת על התאבדות.

אין לי ספק, כי טיפול פסיכולוגי יוכל לעזור לה. 

ובאשר לדבריה על התאבדות: במידה והפסיכולו/ית יתרשם, כי דבריה על התאבדות מורים על דכאון, הוא בוודאי ימצא לנכון להתייעץ עם פסיכיאטר באשר למתן תרופה נגד דיכאון. אך אני מציעה להשאיר את ההחלטה לגבי מתן תרופות לפסיכולוג/ית ולא לשוחח על כך עם בתך, שכן כל עוד לא נפגשה עם פסיכולוג/ית, נושא זה עלול להרתיע אותה מלפנות לטיפול. חשוב שתתקשרי את תחילה לפסיכולוג/ית אליו תפני את בתך ותיידעי אותו באשר לדיבורים אלה של בתך על התאבדות. זאת כדי להבטיח שהוא ידע על כך, במקרה שבתך לא תספר לו על כך.

רציתי לשאול אם בתך מוכנה להגיע לטיפול פסיכולוגי. במידה ולא, חשוב שתשוחחי אתה על כך, לומר לה שקיים מוצא למצוקתה, שכן קיימים אנשי מקצוע, שלהם ההכשרה והניסיון לעזור במקרים כמו שלה וכי כדאי שתיתן לכך הזדמנות.
מקווה שעזרתי.

13.  עזרה פסיכולוגית עם ילד

יש לי ילד בן 11 ואני מרגיש, שדרוש לו טיפול כלשהוא. אני לא בטוח, שטיפול פסיכולוגי הוא היעד. הטיפול הוא בעיקר מוטיבציה ואנרגיה - כלומר: הילד כבוי מבחינה חבתית ואנרגתית, בשונה מאיך שהיה, כשאני הייתי ילד או מאיך שאחיו היו כילדים.

כמובן שמיד חשבנו, שיש בעיה עם בית הספר, הצקות וכו' - עשינו המון בירורים ונראה, שאין בעיה כזו (גם אין חברותיות גבוהה ומקובלות מצד שני). 

איך יודעים מה הטיפול הנכון? איך גורמים לו לשתף פעולה?

תשובה 

האם הבנתי נכון שניסיתם טיפול פסיכולוגי ובנכם לא משתף פעולה? שכן אם זהו המקרה, יתכן שזה קשור לפסיכולוג/ית אליו/ה פניתם.

לא תמיד נוצר חיבור בין מטופל ומטפל. באם מדובר במקרה כזה, אני ממליצה לנסות מטפל/ת אחר/ת. זאת מאחר וברור ממה שאתה מספר על בנך, כי הוא סובל ומטפל, דרך מספר מפגשים -תחילה מפגש אחד או שניים אתכם ועם הבן יחדיו ולאחר מכן במפגש אחד רק עם הבן - יוכל קודם כל לנסות ולאבחן ממה נובעים קשייו של בנכם. ובמידה והוא יגיע למסקנה, שטיפול יוכל לעזור לו, באם נוצר חיבור בינו לבין הבן, הבן יוכל להמשיך ולהפגש עימו.

לצורך התשובה אשתף מניסיוני:

על מנת לאפשר את כל הסיכויים שילד או מתבגר ירצו להפגש עימי (מתבגרים במיוחד יכולים להתקשות עם הרעיון של להיות בטיפול פסיכולוגי בשל רגישותם החברתית ובנכם אכן נושק לתקופת ההתבגרות) אני נוהגת כדלקמן:

את הפגישה הראשונה אני מקיימת עם המתבגר והוריו. היתרון בכך הוא, שהמתבגר יכול לשבת בצד ולהקשיב לשיחה בין המטפל והוריו, מבלי שהוא חש כי מופעל עליו לחץ לדבר (כמובן שהוא חופשי לדבר, במידה והוא מעוניין בכך - אך השיחה מוצהרת מכתחילה כמיועדת להתקיים בין המטפל והוריו - על ילדם). בפגישה כזו יש למתבגר גם את האפשרות להתרשם מהמטפל.

בסוף פגישה זו אני מבקשת מהמתבגר לשבת איתי לבד מספר דקות ושואלת אותו אז, אם הוא מעוניין להפגש פגישה (אחת) איתי. אם הוא מסכים, אנו נפגשים  ובסוף אותה פגישה אני שוב שואלת אותו, אם הוא מעוניין להמשיך ולהפגש עימי. במידה והוא משיב בחיוב, גם אז אני עדיין מציעה שנפגש  4, 5 פעמים ומסבירה לו, שזה כדי שיראה אם הוא מרוצה.

הרציונל לכל הנ"ל הוא, שהמתבגר חווה את המטפל, כמי שמכבד את רגשותיו ומעוניין לאפשר לו בכל זמן נתון לעשות את הבחירות וההחלטות שלו - מה שלא פעם מעניק למתבגר תחושה מאד טובה ביחס למטפל וגורם לו לרצות להמשיך ולהפגש עימו.

עדיין יתכן, שלבנכם קושי לתת מעצמו ורבלית. או אז יש בהחלט טיפולים אחרים שיכולים לעזור, כמו טיפול באמצעות בעלי חיים, אמנות ועוד.
אשמח לשמוע ממך.

14.  חיילת בדכאון

בתי התגייסה לצבא אין לה בעיות תש. אין לה בעיות כלכליות ולמרות זאת מהשבוע הראשון היא לא מפסיקה לקטר. היא כבר 3 חודשים בצבא. היא רצתה לחזור הביתה כל יום והיא חוזרת כל יום. סה"כ היא קבלה כל מה שהיא רצתה. ולמרות זאת היא בלי מצב רוח על בסיס יומי. כל יום היא שולחת הודעות של מצבי רוח ירודים. יש מעט רגעים שהיא מצטלמת וצוחקת עם חברים. היא טוענת, שהיא בדיכאון, שלקחו לה את החיים והיא לא יודעת מה עובר עליה. אני מיואשת, כי בתחילה הייתי בטוחה, שזה נטו פינוק. אבל זה נמשך ונמשך. מה עלי לעשות?

תשובה  

ישנם אנשים והם גם לא מעטים, שלהם יש צורך בחופש ובמרחב כזה, שבמסגרת כמו הצבא, שם אדם כל הזמן נתון לפיקוח וצריך להתאים עצמו לכל מיני חוקים וכללים, הם חשים, שלקחו להם את ה"אני" שלהם. אולי לכך בתך מתכוונת, כשהיא אומרת ש"לקחו לה את החיים".

במידה והענין אצל בתך הוא כפי שתיארתי לעיל, יתכן שאם היא תשרת במקום אחר, שם תרגיש יותר חופש ומרחב, תחוש אחרת.

אך בהחלט יתכן, שגם אז היא לא תחוש הקלה. זאת בשל העובדה, שעבורה עצם השהייה במסגרת צבאית נחווית אצלה כמשהו חונק ועל כן מדכא.

אם היא מוכנה, הייתי מציעה, שתיפגש (במסגרת הצבא או מחוצה לה) עם איש טיפול, כדי שתוכל לברר אתו את שורש המצוקה שלה ולחשוב יחד אתו/ה על פתרון.

יהיה זה בהחלט מובן, אם הפתרון עבורה יהיה לעזוב את המסגרת הצבאית. אולי שרות לאומי יהווה מסגרת שיותר תתאים לה, אם היא, כמובן, תרצה בכך. זאת מאחר ובשרות לאומי היא קודם כל בוחרת אם להיות בה, שנית היא בוחרת במה היא רוצה לעסוק ושלישית - אם אינה מרוצה מתחום עיסוקה היא יכולה לעבור למקום אחר או לעזוב את המסגרת ולמצוא לה את מה שמתאים לה לעשות בשלב זה של חייה.

וניתן גם להבין אם לא תרצה להיות במסגרת של שרות לאומי מסיבותיה היא.

מקווה שעזרתי.

15.  התמודדות תשובה

הבת שלי בת 18 לפני גיוס. רוב השנה לא הלכה לבית ספר. היא חוצפנית מאד כאשר היא כבר עונה לי. בדרך כלל היא לא מדברת לא איתי ולא עם בעלי, אלא כשהיא צריכה דבר מה. היא מעט שמנה. אני אומרת לה לעשות דיאטה. היא לא רוצה. גם לעבוד היא לא רוצה. ביום היא ישנה. יוצאת עם חברות ומגיעה בשעות הקטנות של הלילה. היא הילדה הקטנה מבין שלושה אחים. אני באמת לא יודעת איך לתקשר איתה. כשהיתה קטנה חיינו בארה"ב. היחסים שלנו היו קרובים מאד. חזרנו כאשר היא היתה בת 12. אני יודעת, שההתמודדויות שלה בשנתיים הראשונות לא היו קלות. בבקשה אבקש תשובה.

תשובה

אכן לא קל לכם עם בתכם בלשון המעטה.

אני מאמינה, שהקושי הגדול ביותר עבורכם היא העובדה, שאין ביניכם לבינה כמעט תקשורת ולכן גם קשר.

יכולות להיות סיבות שונות להתנהגויות של בתכם, אך מאחר ואין ביניכם לבינה כמעט תקשורת, באמת אין ביכולתכם להבין מה עובר עליה.

מה שבכל אופן נראה לי הוא, שבתכם נושאת בתוכה מטענים רגשיים, אותם היא מוציאה עלייך ועל בעלך, אם כי כאמור, לא ברור מהם אותם מטענים רגשיים.

רציתי לשאול, אם יש לבתכם קשר טוב עם אחד או יותר מאחיה. אם כן, הייתי מציעה לו/לה לנסות ולשוחח איתה, עם הבטחה שניתנת לה על ידו/ה, שהשיחה נשארת ביניהם ולשאול אותה, אם יש משהו שמציק לה (אולי מציקה לה העובדה שהיא שמנה, אולי יש לה טענות כלפיכם וכו'). אם היא אכן אומרת שמציק לה דבר מה, אני מציעה, שאותו אח/ות יעלה/תעלה בפניה את הרעיון לשוחח עם איש מקצוע, שיוכל לעזור לה להשתחרר ממה שמעיק עליה. במידה והיא אומרת, שאין שום דבר שמציק לה, אני מציעה לך ולבעלך להפגש עם איש מקצוע - מטפל כדי לפרט בפניו את כל מה שמציק לכם בענין בתכם. זאת כדי שכל התמונה של מה שקורה ביניכם לבין בתכם תובהר למטפל/ת ותאפשר לו/ה לחשוב יחד אתכם כיצד כדאי לנהוג.

מכל מקום אני ממליצה לך לא להעיר יותר לבתך בנושא הדיאטה - יתכן מאד שזהו נושא רגיש אצלה וכשאת מעירה לה על כך, היא נפגעת ואף כועסת. ומי יודע, אולי זו הסיבה או אחת הסיבות לכך, שהיא ממעטת לדבר איתך.

16.  בין הדחקה להסחת דעת מועילה

אני בתקופה קשה, לאחר שיחה עם בת זוגתי מזה שנים. באופן קיימת האפשרות של פרידה, למרות שכרגע החלטנו לעשות הכל בשביל להצליח.

מאז אני חווה טלטלה רגשית, פחד שיתסיים בדידות, חוסר מוטיבציה ועוד.

השאלה שלי נוגעת לאופן ההתמודדות הבריא והמועיל:

שמתי לב, שכשאני שוקע בפחדים (שכולם עסוקים בעתיד: "מה יהי אם"), אני נכנס למן אפקט כדור שלג, שגורם לי לשקוע בעצב גדול. אני לא יכול לחשוב על שום דבר חוץ מזה ואז פשוט רע לי וקשה לי מאד.

מנגד שמלי לב, שפעילויות מסוימות (מפגש מסוים עם חבר או פעילות, שמאיזו שהיא סיבה הצלחתי להיות לגמרי "בתוכה") עושות לי טוב.

לכן, מתעוררת השאלה לגבי מהי דרך ההמודדות הבריאה והמועילה יותר.

כחלק מהבחירה שלי ושל בת זוגתי לנסות ולהתמודד עם המשבר החלטנו להמשיך ולדבר על הדברים, כך שלפחות בינינו אין הדחקה של הדברים.

אבל ביני לבין עצמי: האם נכון לי לנקוט בפעילויות מסיחות דעת ואולי אפילו חשיבה חיובית, או שעלי להתמודד עם הפחדים face to face?

מצד אחד, כשאני מצליח להיוןת שקוע בפעילוית אחרות, אז טוב לי. מצד שני, אני מפחד, שאולי זה לא פתרון בריא (שה משאיר דברים לא פתורים ושזה יחזור אלי בהפוכה, כמו שאומרים). ולזה אני מוסיף דילמה מהצד ההפוך: מה הטעם "לחפור"" בדברים ביני לבין עצמי, כאשר העתיד עוד לא קרהב? אז אולי בכל זאת הדבר הנכון הוא לשקוע ככל האפשר בהווה ופשוט לקוות לטוב בעתיד?

תשובה

אני מבינה ממה שאתה כותב על מה שאתה עובר בעקבות עליית האפשרות של פרידה מבת זוגתך, כי אתה מצוי במצוקה קשה.":

מאחר ואינך מפרט (וזה בסדר) על איזה רקע עלתה האפשרות של הפרידה, לא ברור לי, אם מצוקך היא וצאה של הקושי להיפרד מבת זוגתך ו/או הקושי מלהיות לבד

מכל מקום, לגבי שאלתך: "מהי דרך ההתמודדות הבריאה והמועילה יותר": אני מאמינה, כי כדי לפתור כל בעיה, יש להבין קודם כל את שורשה ואז גם ניתן למצוא את הכיוון לפתירתה.

מתוך מה שאתה כותב אני מבינה, כי הפחדים שלך מציפים אותך ועל כן הניסיון שלך להסיח את דעתך מהם אמנם עוזר לך, אך רק לעת שאתה מוסח. מאידך נשמע, שאינך מצליח למצוא דרך להפיג את הפחדים - הרי בוודאי ניסית כל דרך. ואני בהחלט יכולה להבין מדוע, שהרי עם חוסר וודאות לכל אחד קשה מד להתמודד.

אבל, לדעתי "יש אור בקצה המנהרה": כתבת שאתה ובת זוגתך נחושים לנסות ולהצליח להחזיק בזוגיות. מה דעתך, שאתה ובת זוגתך תפנו לייעוץ זוגי?

או אז נראה לי, כי תוכל להוריד מעצמך את האחריות לנסות ולמצוא דרך להפיג את הפחדים, מה שבינתיים אתה לא מצליח לעשות לבד וכפי שהסברתי לעיל, זה כל כך מובן. בנוסף, תוכלו אתה ובת זוגתך לקבל היבטים נוספים, שאולי לא חשבתם עליהם, כשההיבטים הינם מאדם מקצועי, שיש לו ההכשרה והניסיון לעזור במקרים כמו שלך ובת זוגתך.

מאחלת לך הרבה הצלחה!

17. זוגיות פרק ב' - יחסים עם ילדים

אני בזוגיות פרק ב' מזה כשנתיים וחצי. לא גרים ביחד. הבת של בן זוגי (גיל ההתבגרות) מוסטת קשות ע"י אימה ואינה מקבלת את נוכחותי ונוכחות ילדי. התקיימו מפגשים מסוגים שונים ושיחות רבות, אך המצב רק מחמיר. היא מסרבת שאגיע לאירועים שלה ועד עכשיו בן זוגי הלך אליהם בלעדי. האם יהיה נכון להתחיל לקבוע עובדות עבורה, שאנחנו מגיעים ביחד כזוג לכל מקום, מתוך תקווה שהיא תתרגל עם הזמן למצב המוכתב, או להמשיך להיכנע לרצונה ולא להגיע איתו?

תשובה 

המצב שאת מתארת הוא, למרבה הצער, די שכיח: לא פעם ילדים של צד אחד בזוגיות מתקשים לקבל בן או בת זוג חדשים וכשמדובר באם שמסיטה, על אחת כמה וכמה.

חוששני, שלפי מה שאת מתארת, כי "למרות מפגשים ושיחות רבות המצב רק מחמיר", הרי שעמדתה של הבת מקובע והניסיונות להזיז אותה מעמדתה רק גורמות לה להתבצר עוד יותר ולהקשיח את התנגדותה לך. על כן קביעת עובדות עבורה, רעיון שאת שואלת לגביו, עלולה להחמיר עוד יותר את המצב.

מדובר בקושי של הבת, תהיינה סיבותיו אשר תהיינה ואם תוכלי לראות זאת כך, לא תרגישי במאבק אתה ולא תחושי כי באי הגיעך לאירועים שלה יחד עם בן זוגך את נכנעת לרצונה.

אין לדעת מה צופן העתיד. אך אם יש סיכוי, שהבת תשנה את עמדתך כלפייך, יהא זה רק מתוך תהליך שהיא תעבור עם עצמה. על מנת לאפשר שזה יקרה, חשוב שתכבדי את רצונה, שכן אחרת היא תחוש כי את מתגרה בה, מה שרק ילבה את תחוחשות ההתנגדות שלה כלפייך.

18. התמודדות

הורי נשואים כ - 40 שנים. מאז ומתמיד יחסיהם היו רעים מאד - אלימות מילולית רבה, צעקות, ריבים בלתי פוסקים וכיוצא בזה. לצערי, הם אינם נפרדים מטעמים כלכליים.

עם זאת, לאחר שאימי חלתה במחלת הסרטן לפני מספר שנים, התנהגותה נעשתה אף מוקצנת יותר וכעת, כאשר נאמרות לה המלים הקלות ביותר עם אינטונציה שאינה במקום לטעמה, היא צועקת ומקללת את אבי. יש לציין, כי אבי אלים מילולית מזה שנים, מה שמביא לזוגיות איומה (שכמובן הותירה את רשמיה הן על אחותי הגדולה ממני בשנתיים והן עלי). לצערי, בכל פעם שהוריי רבים (מריבות הכוללות צרחות וקללות, הנשמעות היטב בכל רחבי הבנין בעיר הקטנה בה הם גרים), אבי מתקשר אלי כדי ליידע אותי, באמצע יום עבודה. עצביי הרפויים, ככל הנראה, אינם מאפשרים לי להשאר רגועה לנוכח השיחה ומלבד מחשבות בלתי פוסקות לאורך כל היום על הנושא, אני בוכה, עוד בטלפון לעתים (דבר הצביא ללגלולגו של אבי עלי, למרות שאמרתי לו במפורש, שאין שום רב בבכי). כאשר אני מבקשת ממנו, בכל לשון של בקשה ובכל מפעם מחדש, שיפסיק לערב אותי בזה, כי אין לי איך לעזור, הוא מציין, כי אין טעם, כי אבוא יחד עם בן זוגי להתארח אצלם כמדי יום שישי. הבהרתי, שאותו איום מיותר לחלטין, שכן מלבד עוד צעקות, לא קיימת תגובה הגיונית. אני תקועה בין אימי, שסובלת מדיכאון קשה, אבי שסובל מהחיים לצידה ואחות מבוגרת ממני, בה אני תומכת, במה שרק אפשר על מנת שתחיה חיים נורמליים ככל האפשר (מאובחנת כחולה במחלת נפש, בודדה לחלוטין, כשרק לקראת גיל 40 עברה לגור לבדה). עם אימי אין מה לנסות לדבר, מאחר והיא נוטה להגיב בכעס, אם מבקשים ממנה ללכת לדבר עם מישהו.

קצרה היריעה מלהכיל את כל מסכת חיי. אך המחשבות בנושאים הנ"ל הן בלתי פוסקות. וכל רצוני הוא להיות קצת שמחה לצד בן זוגי, שסובל ממצבי הרוח, שתוקפים אותי לאחר כל שיחה עם אבי או אחותי.

אני עייפה נפשית. לאחרונה גם יש לי כל מיני תסמינים, שאיני יודעת, אם הם קשורים ללחץ, אותו אני חווה (צלצולים באוזניים, פעימות לב מהירות) ולמען האמת, איני יודעת מה לעשות או למי לפנות, אבל מאד עייפה ובוכה המון.

תשובה

אכן סבלך נוגע ללב.

אך נראה לי, שאת מנסה לגרום לאביך להבין, כמה הוא מקשה עליך, כשהוא משתף אותך במצבים הקשים בינו לבין אמך ועל כן את מצפה ממנו להיעתר לבקשתך לא לערבך בכך.

ולמרות שאת בוכה, כשהוא מתקשר ומערב אותך בנ"ל, הוא לא רק לא מבין כמה הוא מקשה עליך, אלא אף מלגלג עליך וגם, כפי שאת מציינת, נוהג "באופן לא הגיוני" כשהוא "מאיים" לא לארח אותך ואת בן זוגך.

נראה לי, כי חשוב, שתוכלי לרדת מהציפייה, שהוא יבין אותך - שכן לא רק שזה לא קורה, כפי שציינתי לעיל, אלא הוא גם מגיב לציפייה זו באופן פוגע ומעליב.

אך אני גם מבינה, כי עצם המצב בין הורייך וכן מצבה של אחותך מאד מכאיבים לך ומכבידים עלייך וכפי שאת אומרת: 'כל מה שאת רוצה הוא להיות מאושרת לצד בן זוגך'.

ועל כן, כשאביך מתקשר אליך ומערב אותך במצבים הקשים המשפחתיים, נראה לי, כי הוא נוגע במקום פגיע וכאוב אצלך, שממילא קיים.

בוודאי שאת עייפה נפשית ומאד סביר, שהתסמינים שאת חווה קשורים למצבך הרגשי.

בעיני, מה שיעזור לך, הוא שתוכלי להיפרד מהמעורבות הרגשית העמוקה שלך במה שקורה עם הורייך וגם במה שקורה עם אחותך (שכן נראה לי, כי את לוקחת על עצמך אחריות רגשית כבדה מדי בצורך לתמוך בה).

ברור לי, כי זה קל להגיע להיפרדות הנ"ל ולכן, אני ממליצה בחום כי תיעזרי בכך על ידי מטפל/ת, שיוכל/תוכל לעזור לך לעבור תהליך זה של היפרדות.

ובאשר לאחותך - אני ממליצה שהיא תקבל תמיכה נפשית ממישהו מקצועי, כדי לעזור לך להשתחרר מכובד האחריות הרגשית שאת חשה כלפיה. 

19. חרדה לעזוב את ההורים

אני בת 22. יש לי רבר בערך חמש שנים חרדה מלעזוב את ההורים. אני תמיד מרגישה שהם צריכים אותי (יש לי עוד אח, אבל הוא בקושי בבית ואימא שלי מובטלת וסובלת מקשיים נפשיים).

הדבר הזה מאד מפריע לי בחיי היומיום. אני מבטלל מפגשים חברתיים וכשאני כן קובעת, אני משתדלת לקבוע אותם בזמן שההורים שלי בירוע מחוץ לבי וכו'..

אני יודעת, שהפחד הזה אינו רציונלי אבל איך משתחררים ממנו? אני גם, כנראה, אתחתן בקרוב ואני ממש חוששת מכך, שכן אצטרך לעזוב את העיר (חבר שלי מאזור אחר בארץ וכנראה נגור באזור שלו) ואני מפחדת להיות רחוק מהם ומה הם יעשו אם יזדקקו לי? אולי שווה לי לעבור אבחון פסיכולוגי?

תשובה

דאגתך להורייך נוגעת ללב.

ממה שכתבת אני מבינה, כי דאגלתך לאמך נובעת מכך, שהיא סובלת מקשיים נפשיים ומובטלת.

אשמח לשמוע מה עומד מאחורי דאגתך לאביך.

אך אולי הורייך גם מעבירים לך מסר, שהם מצפים ממך, שתהווי עוגן עבורם?

בכל מקרה, חשוב לי להדגיש, כי ילד אינו אמור להוות עוגן להוריו. ההפך הוא הנכון. את גם לא תרצי, שילדייך יהוו עוגן עבורך. מגיע לך לחיות חיים עצמאיים משלך, עם בן זוגך, בכל מקום שתבחרו, מבלי שתהיי שקועה בדאגה מתמדת באשר למצבם של הורייך.

אך אם את חשה, שאת מתקשה להשתחרר מהציפייה להוות עוגן עבור הורייך, מה דעתך לפנות למטפל/ת מקצועי/ת, שיוכלו, יחד אתך, להבין מדוע את מצויה בתחושה כזו ולעזור לך להשתחרר ממנה?

אגב, האם אמך מקבלת תמיכה נפשית?

20. התנתכלות בעבודה

במהלך עבודתי בחברה גדולה "זכיתי" ליחס עוין וגרוע - במיוחד מהמנהל שלי. התלוננתי עליו וההנהלה טייחה את התלונה וניסתה להציג אותי כלא אמינה. עברתי עשרות שיחות, בהן ניסו לגרום לי להתפטר והתנכלו לי. נפגעתי מאד ולאחר שעזבתי שם, עבדתי תקופות קצרות במשרות אחרות עד שהבנתי, שהפגיעה קשה מדי. אז אני בבית, מרגישה שאני לא יכולה לחזור ולעבוד עם אחרים. צריך לציין, שיש רקע במקור של חרדה ו-OCD.

אני משחזרת באופן יומיומי דיאלוגים ושיחות שהיו, הטחת האשמות בי ומנסה כביכול "לענות" (את מה שלא עניתי אז, כשישבתי וספגתי) ו"לשנות" את העלילה. זה גורם לי לחוסר ריכוז משמעותי ולהמון תסכול, בלי יכולת, כמובן, לשנות את מה שכבר היה אך גם בלי יכולת להמשיך לאה. אני מרגישה, שאני לא מסוגלת לחזור לעבודה בסביבה רגילה.

האם זהו מצב של פוסט טראומה? האם אני צריכה טיפול פסיכולוגי?

תשובה

אני מבינה ממה שכתבת בסוגריים: "לא עניתי אז, כשישבתי וספגתי", כי את מצרה על כך, שאפשרת לעצמך לספוג את ההערות המאשימות, שהופנו כלפייך במקום להגיד את דברך, מה שמשאיר אותך בתחושה של קרבן, בתחושה שהתעללו בך, מבלי שהגנת על עצמך - תחושה מאד קשה, שיכולה לא לתת מנוח, כפי שאת מתארת.

אך אני גם יכולה לבין, כמה היה לך קשה לענות, בין אם היה זה מול המנהל, בין אם היה זה מול ההנהלה ובין אם היה זה מול שניהם. בעמידה מול המנהל הרי לא יכול להיות לך הביטחון, כי אין הוא נתמך על ידי ההנהלה (דבר, שהוכח כנכון במקרה שלך) וגם מול ההנהלה לא יכול להיות לך הביטחון, שאין הם תומכים במנהל (שוב דבר, שהוכח כנכון במקרה שלך), כך שמלכתחילה היית בעמדה נחותה מול המנהל וההנהלה.

לצערנו, מקרה כמו שלך הוא מאד שכיח, שכן לא חסרים מנהלים שמנצלים את ה"כוח" שיש להם כדי להתנהג באופן, שיכול מאד לפגוע בעובדים שלהם, כשהעובד, מתוקף היותו עובד, אינו יכול לשנות זאת.

אני מבינה, כי הפגיעה שעברת פגעה בביטחון שלך לסמוך על האפשרות, שבמקום עבודה אחר מקרה כמו שעברת לא יישנה - דבר שגורם לך, כפי שאת מתארת, לחשוש מלחזור ולעבוד במקום אחר.

אפשר בהחלט לעזור לך להשתחרר מחשש זה ולצורך זה אני בהחלט ממליצה בחום, שתיפני לאיש מקצוע מטפל (פסיכולוג או עובד סוציאלי מטפל), שיוכל לעזור לך בכך. כל כך חבל, שלא מספיק שעברת את הסבל בעבודה, אלא שאת ממשיכה כל כך לסבול גם היום.

באשר לשאלתך אם מדובר ב"פוסט טראומה" - איני מאמינה בניסיון לתת הגדרות כלליות למצוקות של אדם. זאת מאחר ול אדם הוא עולם בפני עצמו והגדרה כללית אינה יכולה לתאר את מהות ומניעי מצוקתו.

21. דיכאון אחר לידה

אני בת 30 ואמא לשניים, כאשר הבכורה בת 2.9 והקטן - 1.8 ואני חושבת שאני בדיכאון.

עברתי הריון לא פשוט נפשית עם הקטן שלי. כמעט כל בדיקה בהריון שלו היתה כרוכה בבכי... המון המון המון בדיקות: מי שפיר בשלב מאוחר של ההריון, מומחי ראש, כליות בטן וכל מה שתרצי ובשביל הקינוח הוא נולד בקיסרי.

וגם אז לא היה קל: לא רק שעברנו דירה מספר ימים אחרי שנולד, הוא גם היה תינוק לא פשוט: כל היום בכה - ביום ובלילה.

ברוך השם כבר הכול מאחוריי. הוא כבר גדול יחסית ויותר קל... אבל נראה שדווקא עכשיו הכול צף לי.

יש לי הרבה התפרצויות, אני צועקת כל הזמן. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה - לפעמים אני מתחבאת בשירותים/מקלחת ובוכה, אין לי כמעט חשק מיני - מה שמאד מפריע לי ובעיקר לבעלי. חשבתי, שאם אני אשיל את הק"ג המיותרים, ארגיש יותר טוב עם עצמי, אבל זה לא קורה. אין לי חשק לכלום, לא בא לי לעבוד (אין ממש ברירה), לא בא לסדר את הבית, לא בא להשקיע בזוגיות, לא בא לי לסיים את הלימודים, בקיצור: אין לי חשק לכלום. אני לא מכירה את עצמי ככה. איפה כל הארגיות שלי? השאיפות שלי? כוח רצון שלי להתקדם ולעשות משהו..

אני יודעת, שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי, אבל לא ממש יודעת איך להתחיל. אשמח אם תוכלי לעזור לי.

תשובה

אין ספק, שמצד אחד את במצוקה קשה ומאידך, את רוצה בכל מאודך להשתחרר ממנה, כשגם ניסית לעשות זאת דרך "השלת הק"ג המיותרים" - כפי שתיארת, אך אינך מצליחה, מה שעוד יותר מסתכל אותך.

אני מאד מתרשמת מהיכלת שלך הן לתאר במדויק מה עובר עלייך והן למודעות שלך לכך, שכל מה שעברת עם הקטן שלך - הן בהריון שלו והן כשהוא היה תינוק קטן - "צף עכשיו", כדברייך.

קורה לא פעם, שכשהחיים מציבים בפנינו התמודדויות לא פשוטות, אנו מגייסים את כל כוחותינו וגם מעבר לכך כדי לעמוד בהן. אנו לא מרשים אז לעצמנו לתת לקושי להוריד אותנו, כי אנו יודעים, שעלינו להתמודד. וכשמדובר בילדך היקר, שהאחריות עליך לדאוג לו הן בהריון והן אח"כ, אני כל כך יכולה להבין, אם שמת את עצמך בצד, כדי לא לתת לרגשות הכה טבעיים שבוודאי עלו בך אז (כמו אולי חרדה, תסכול ועוד) לקחת מכוחותייך להתמודד. אך כל זה לוקח כל כך הרבה אנרגיה מאתנו.

וכל כך, כל כך מובן, שדווקא לאחר שהמצבים הקשים, שדרשו מאיתנו התמודדויות לא פשוטות ולקחו מאיתנו כל כך הרבה מכוחותינו, עוברים, הנפש, שכה התעייפה מהמאמץ שהיא עברה, רוצה ומרשה לעצמה לפרוק מעליה את כל הרגשות הקשים, שהיא צברה והחזיקה בתוכה במשך אותם מצבים קשים.

נראה לי, מהתיאור הכה מדויק שלך את מה שאת עוברת, שזה מה שקורה לך כיום.

ובוודאי שניתן לעזור לך להשתחרר ממצוקתך!

ברור לי, כי כל מה שאת זקוקה לו זו אוזן מקצועית, שיחד אתך תעזור לך להגיע להבנה של מצוקתך הקשה, תהיה אתך בה וגם תדע לעזור לך להשתחרר ממנה.


22. חוסר מוטיבציה

כל חיי היו לי גלים של תקופות רעות, בהן הייתי לא מרוצה מעצמי, מהתפקוד שלי בחיים וכתוצאה מכך הייתה לי תחושת מועקה גדולה. כשהטריגר נרגע, אני מרגישה, שאני חוזרת לעצמי ומרגישה יותר מרוצה. עם זאת, תקופה ארוכה לא הרגשתי אושר במלוא מובן המילה. לא יודעת אם זה בגלל ציפיות גבוהות מדי, או כי תמיד היה משהו אחר ברקע, שמנע ממני להיות שמחה באמת. 

אני נמצאת באמצע שנות ה-20 לחיי. יש לי מקצוע, עזבתי את בית ההורים, יש לי בן זוג ועדיין בכל התחומים האלה יש לי איזשהו חוסר בטחון לגבי העתיד. האם המקצוע שלי מתאים לי, האם אני מתאימה למקצוע. ואם מה שאני עושה כרגע לא מתאים לי, מה כן. עם בן הזוג יש לנו חוסר הסכמה בנוגע למתי ואיך למסד את הקשר ולהביא ילדים לעולם ולמרות שהגענו לאיזושהי החלטה ביחד, אני עדיין חוששת, שדברים לא יסתדרו.

ובאופן כללי המצב בארץ (לא רק הביטחוני) ואיך שהוא מתבטא בכל התשתיות גם כן מתסכל אותי ומשפיע עלי כמעט בכל תחום בחיים.

בזמנו פניתי לרופא פסיכיאטר, שהרגיע אותי באמרו, שאני לא סובלת מבעיה נפשית, אבל יכולה להעזר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. מפאת חוסר זמן ומוטיבציה לא פניתי לטיפול.

רציתי לשאול: האם הטיפול יכול לעזור ואיך הוא ישנה את המצב? זאת אומרת, מה מטרת הטיפול
ומה אני ארגיש אחרת אחרי שאני עוברת אותו?

תשובה

לי נשמע, שאת מגיעה לכל מינ בחירות, כמו לעזוב את בית ההורים, בן זוג, מקצוע, אך שאת לא סומכת על בחירות אלה שלך ומכאן החששות מהן את כה מוטרדת.

ואני בהחלט יכולה להבין, מדוע אז אינך מאושרת - אנו מאושרים כשאנו סומכים על עצמנו, שכן אנו אז מרגישים שלמים עם בחירותינו בחיים, תהיינה אשר תהיינה, וכתוצאה חשים סיפוק וכיף עם עצמנו וחיינו.

בוודאי שטיפול יכול לעזור. בטיפול תוכלי, יחד המטפל/ת, להבין מה מביא לחששותייך ויחד איתו/ה למצוא את הדרך להשתחרר מהם.

אך אינני ממליצה על טיפול קוגניטיבי התנהגותי אלא על טיפול פסיכודינמי.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי מתמקד יותר בהווה - בתוכן של המחשבות המציקות ובלמידה ותרגול של התנהגויות חדשות מתוך מטרה ליצור שינוי בדפוסי החשיבה.

לעומת זאת, הטיפול הפסיכודינמי שם במרכזו התבוננות בעולמו הפנימי של האדם. הוא אינו מסתפק בהתייחסות לתוכן של המחשבות המציקות כמו בטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, אלא מתייחס לתחוושתיו של המטופל, שאחראיות להופעתן של המחשבות המציקות. וכפי שתיארתי לעיל, המטפל יחד עם המטופל, מברר מה עומד בשורש תחושות אלה, ממה הן נובעות - מה שמאפשר למצוא יחדיו את הדרך להשתחרר מהן. לא פעם בטיפול פסיכודינמי, המטופל מגלה, שחוויות שעבר בחייו מסבירות, מדוע הוא חש את מה שהוא חש בהווה ועל כן יהיה חשוב בטיפול להתייחס לחוויות אלה.

ומאחר ולכל חששותייך יש בעיני, כפי שכתבתי בראשית דברי, מכנה משחתף, שהוא - הקושי שלך לסמוך על עצמך ועל בחירותייך - הרי שנראה לי, כי כדי לעזור לך, חשוב להבין מה עומד מאחורי קושי זה.

ממליצה בחום, שתפני לטיפול פסיכולוגי - חבל שתסבלי, כשבהחלט ניתן לעזור לך להשתחרר מסבלך.

23. "לא הגיונית"

יש לי בעיה נפשית קשה, שאני לא יודעת איך לטפל בה. הבעיה היא, שאני מגיבה רק מהרגש ולא מעבדת דברים בשכל: כאילו אין לי הגיון במוח, רק רגשות ואני נפגעת כל הזמן מכל דבר. אני לא יודעת איך להתמודד עם החיים בשכל, רק מהרגש! מה אפשר לעשות במצב כזה? האם יש אבחון, שיכול לבדוק ממה הבעיה נוצרת? או טיפול נפשי שיכול לעורר את השכל?!!

תשובה

נראה לי, שאת לא רואה את כל הנ"ל, שכן את מעידה על עצמך, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", מה שמוביל אותי למחשבה, כי את מאד שיפוטית וביקורתית לגבי עצמך.

כשמשהו מציק לנו, יהיה מה שיהיה, חשוב שקודם כל ניתן לו מקום וכבוד. יש למצוקתנו סיבות משלה, שמסבירות ומצדיקות את קיומה. חוסר קבלתנו אתה רק גורמת לנו סבל נוסף.

ורק כשניתן מקום וכבוד לאותו הדבר שמציק לנו, נוכל גם להתפנות לבירור, מה הביא אותנו למצוקה זו ואז גם למצוא את הדרך להשתחרר ממנה.

אני מבינה מדברייך, על כך שאת 'לא מעבדת דברים בשכל', כי את מתקשה לקבל את עצמך על מצוקתך, אותה הגדרת כהיותך 'נפגעת מכל דבר' ואף מבקרת את עצמך על כך (גם כתבת בתחילת דברייך, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", שכפי שכתבתי לעיל, מצביע בעיני על היותך מבקרת קשה את עצמך ושלא בצדק).

וממקום זה של חוסר קבלתך את מצוקתך, את מחפשת דרך שתלחם בכך, כפי שכתבת: "להתמודד עם החיים בשכל".

אך כל זמן שאיננו מקבלים את מצוקתנו וגם נחפש דרכים להילחם בה, לא באמת נטפל בה והיא תמשיך להתקיים בתוכנו. בנוסף, ביקורת שלנו על מצוקתנו רק מוסיפה לנו סבל על סבל.

לכן, הדרך שלך לעזור לעצמך, כפי שהגדרת אותה ב-: "ללמוד להתמודד עם החיים בשכל", מתעלמת מכך, שיש למצוקתך, כמו לכל הרגשה שיש לנו, סיבות שמסבירו ומצדיקות את קיומה, מה שמכוון להתייחס, כפי שכתבתי לעיל, למניעיה, דבר שיאפשר את ההשתחררות ממנה.

וטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור בכך, שכן לבד לכולנו קשה לשנות את הנ"ל, הרי אנחנו מצויים בתוך הקושי.

לכן, אני שוב מחמיאה לך על המחשבה לפנות לטיפול פסיכולוגי ואין לי ספק, שבזכות המודעות המרשימה שלך למה שאת מרגישה, תוכלי להפיק תועלת מרובה מטיפול פסיכולוגי ולהשתחרר ממצוקתך.

24. האם לספר על הפלה?

שלום רב,

יש לי 2 בנות בגילאי 21 ו-20. בתי בת ה-20 עברה הפלה לפני כחצי שנה (התנסות מינית ראשונה ושכחה לקחת גלולה במהלך החודש).

בעלי ואני חושבים, שהיא חייבת לספר לאחותה הגדולה, מכיוון שאנחנו דוגלים, שחשוב מאד, שבמשפחה לא יהיו סודות (אין לנו שום בעיה ששני הבנים שקטנים מהם - גילאי 13 ו-16 לא יידעו בשלב הזה).

לבתי קשה לספר לאחותה, מכיוון שהיא חוששת שאחותה תבקר אותה ולא תבין אותה.

שאלתי היא:

1.  האם נכון שאנחנו "מכריחים" אותה שתספר לאחותה?

2.  יש לי כאמא חשש מסוים, שזה יגרום לאחותה הגדולה "שוק", מכיוון שאין לה שום ניסיון עם בן זוג ולא ניסיון מיני (אחותה הקטנה שונה מאד ממנה ומקדימה אותה בנושאים רבים).

אשמח מאד להכוונתך, כי באמת בעלי ואני לא יודעים מה הכי נכון לעשות. גם לנו לא היה הנושא פשוט בכלל, אך התמודדנו ותמכנו מאד בבתי (לא האמנתי כאמא, שאצלי בבית זה יקרה - אנחנו משפחה מלומדת, חמה ותומכת, שהחינוך והערכים מאד חשובים, אבל כמו שאומרים - אין לדעת אף פעם).

תשובה

את מספרת, כי את ובעלך דוגלים בכך שבמשפחה לא יהיו סודות.

אך יש ענין, בעיני מאד חשוב, ששומר על האמון בין הילד לבין הוריו ומאפשר לו לשתף אותו בדבריו האישיים, עד כמה שירצה, כמובן: וזוהי הידיעה שתהיה לו, שדברים אישיים שלו, בהם הוא משתף את הוריו, יישמרו אך ורק בינו לבינם.

ההורים הם אלה, שביכולתם להכיל את ענייניהם האישיים של ילדיהם ולתמוך בהם. זהו גם תפקידם. לכל אחד מהאחים יש את הצרכים האישיים שלו, שבעטיים הם עלולים להיכנס למצוקה במידה וייחשפו לדברים אישיים, שנוגעים לאחיהם.

זאת כמו במקרה שלכם, בו אתם חוששים מכך, שבתכם הגדולה עלולה להיכנס למצוקה, אם תיחשף למה שאחותה עברה ואף, כפי שבתכם הצעירה חוששת, תכעס ותבקר אותה.

וחבל - כי לא רק שבתכם הגדולה, כפי שאתם חוששים, עלולה להיכנס למצוקה, לתחושות כעס וכו' אלא שבוסף, בתכם הצעירה עלולה לא לרצות יותר לשתף אתכם בדבריה האישיים וגם יווצר מתח בינה לבין אחותה הגדולה.

בנוסף, הידיעה שדברים אישיים של ילד נחשפים לאחיו גם תעורר אצל האח את החשש מלספר דברים אישיים משלו להוריו מפחד שאחיו יוודעו על כך, דבר שיכול לגרום גם לו מצוקה, מהטעמים שציינתי לעיל.

כך שבמקרה שלכם, בתכם הגדולה, במידה ותשותף במה שעבר על אחותה, עלולה בעתיד לא לשתף אתכם בדבר אישי מסוים שלה, אך ורק מהחשש, שזה יוודע לאחותה.

זכותך והייתי אומרת אף חובתך וחובת בעלך כהורים - להיות השותפים היחידים בדברים האישיים שעוברים על ילדיכם: חשוב מאד לשמור על ההיררכיה של הורים - ילדים, בה ההורים הם היחידים המכילים את חייהם האישיים של ילדיהם.

מאחר ואם ההורים משתפים את הילדים במה שקורה לאחיהם, או כמו שחשבתם לעשות - לכפות על בתכם לשתף את אחותה הגדולה במה שעבר עליה, אתם ההורים לא לוקחים אז בחשבון, שמדובר בילדים, שאין זה הוגן להעמיס עליהם דברים, שעלולים לגרום להם למצוקה.

וילדים אמורים לקבל זאת, במיוחד כשזהו עקרון שמונהג לגבי כל הילדים. חשוב לשמור על ההיררכיה הנ"ל, כדי לשמר את האמון של כל הילדים בהורים כדמויות, שיכולות להכיל את ענייניהם האישיים של ילדיהם: ברגע שעניינים אלה מועברים לאחיהם, ההורים נתפסים, כמי שאינם יכולים להכיל לבדם את ענייניהם האישיים של ילדיהם, דבר שפוגע באמון הילדים בהוריהם: עולה אז הסכנה, שהילדים לא ירצו להמשיך ולשתף בענייניהם האישיים, כאמור - עד כמה שכמובן ירצו (מתבגרים, בשאיפתם לתחושת עצמאות, שכרוכה בתהליך היפרדות מהוריהם, לא תמיד מעוניינים לשתף את הוריהם באי אלו נושאים - הם מעדיפים לשתף בהם את חבריהם - אך יש יותר סיכוי שישתפו את הוריהם, כשההורים הינם הורים מכילים וכפי שכתבתי לעיל - שומרים על פרטיות האינפורמציה האישית שילדיהם מעבירים אליהם).

חשוב להשאיר לילד את הבחירה אם לשתף את מי מאחיו במה שעובר עליו - לפעמים יכול להיות לו נוח יותר לעשות זאת מאשר לשתף את ההורה ואם האח יראה לנכון, שכדאי לשתף את ההורים, הוא יוכל להמליץ על כך לאח ששיתפו בדבריו האישיים ולשמש בכך גשר בינו לבין הוריו. אז גם יישמר הקשר הטוב בין האחים.

שאלה נוספת מהשואלת

חשוב לי לציין, שכל חברותיה של בתי (זו שעברה את ההפלה) יודעות מהנושא, כי הן היו שותפות מלאות במה שקרה.

אני חוששת, שהן יפלטו את זה מול אחותה... הן בנות בית אצלנו, לכן אני שוב שואלת: האם כדאי שבתי תספר או שבאמת להניח לעניין ולהשאיר אותו לבחירתה של בתי?

תשובה

כפי שכתבתי לך בתשובתי הראשונה, מצוקה כלשהי של ילד אינה אמורה להיות באחריות של אחיו/אחותו אלא באחריותו של הוריו. בשל כך אין זה נכון לצפות מבתך בת ה-20 אף לבחור אם לספר לאחותה על העניין - שכן בכך את מעבירה לה מסר, שהיא אמורה לקחת בחשבון את מצוקתה האפשרית של אחותה.

ובאשר לבתך הגדולה: רציתי לשאול אם חששך, שהיא תקבל "שוק" מהיוודעותה לנושא ההפלה של בתך היא תוצאה מתחושה שיש לך, שבתך הגדולה מצויה באיזושהי מצוקה - מצוקה, שאולי כפי שכתבת, היא סביב העובדה שהיא עדיין לא חוותה זוגיות או אולי בשל סיבות נוספות? אם אינך בטוחה בכך, אולי יש מקום לברר זאת איתה?

אני שואלת זאת, שכן אם אכן בתכם הגדולה מצויה במצוקה, יש מקום, בעיני, לייעץ לה לפנות לאיש מקצוע, שיוכל לעזור לה עם מצוקתה זו. או אז, גם את לא תחיי בחשש, שמא ייודע לה ענין ההפלה של בתך בשל העובדה, שתקבל זאת קשה.

ועצה קטנה לגבי חששך, שחברותיה של בתך יפלטו את ענין ההפלה: תייעצי לבך לבקש מחברותייך לשים לב ולא לפלוט מידע כזה.

אמנם אין ערובה מוחלטת, שלא תהיה פליטת פה בעניין, אך גם אם זה יקרה וחששך שבתך תהיה "בשוק" יתאמת והיא לא תירגע עם הזמן, יהא זה אכן סימן מובהק לכך, שבתך מצויה במצוקה, שהיא לגמרי משל עצמה ואינה קשורה לנושא ההפלה של אחותה: יתברר, כי נושא ההפלה הינו אך ורק טריגר (מזרז) להעלאת מצוקתה זו על פני השטח. אז גם תדעי בביטחון (ואולי גם היא) על מצוקתה זו שלה וכפי שציינתי לעיל, ניתן יהיה לעזור לה על ידי כך שתציעי לה לפנות לייעוץ מקצועי.

אגב, רציתי גם לייעץ, שבמידה ובתך הצעירה יודעת על חששך מתגובתה של אחותה, במקרה שעניין ההפלה יוודע לה, שתקיימי עם בתך הצעירה שיחה, בה תאמרי לה, כי חשבת על הענין שוב (לבחירתך, אם את רוצה לומר לה שהתייעצת לגבי הנושא) וכי אין לבתך מה לדאוג לגבי אפשרות של תגובה קשה מצד אחותה.  זאת מאחר ותסבירי לה, שאם זה יקרה, את תטפלי בכך.

מאד חשוב שבתך הצעירה לא תחוש, שעליה האחריות והדאגה לאחותה, אלא שהוריה הם היחידים המכילים והדואגים לכל ענין שעולה אצל כל אחד מילדיהם.

תשובה של השואלת

תודה רבה על המענה המפורט והסבלנות שלך. אני מעריכה זאת מאד. עזרת לי בהחלטה ואמרתי לבתי שהבחירה היא שלה, אם לשתף את אחותה בנושא.

בינתיים היא החליטה, שהיא לא מעוניינית לספר לאחותה.

אחרי שקראתי הבנתי, שיכול להיות שלחצתי עליה לעשות משהו שהיא לא כל כך רוצה...

לגבי בתי הגדולה - לא, היא לא במצוקה, אלא העליתי את החששות שלי ושל בעלי במידה והיא תדע מהעניין - יכול להיות ממקום של מגננה עליה.

אני כן חושבת, שלא כדאי להשאיר סודות בין אחים במשפחה, אך יחד עם זאת לתת לבתי להחליט את ההחלטה הנכונה, מתי ואם בכלל לספר לאחותה וזאת בגלל שהיא קצת חוששת מתגובה של אחותה - שהיא לא תבין אותה ותבקר אותה.

25. להפסיק או להמשיך טיפול?

מזה כחודשיים אני לוקחת חלק בטיפול ולאחר חודשיים המטפלת אמרה, שהיא חושבת שאני לא צריכה יותר טיפול.

בהרגשה שלי יש דברים שלא דוברו, כי לא הבאתי אותם. מה אני יכולה לעשות?

תשובה

רציתי לשאול: האם שיתפת את המטפלת שלך בהרגשה שלך?

שכן אם לא - מאד חשוב שתשתפי אותה בהרגשה שלך, כי אחרת היא לא יכולה לדעת, מה את מרגישה ולא תוכל לעזור לך באותם הדברים שלא העלית.

ואם לא שיתפת את המטפלת שלך בהרגשה שלך, יכול להיות שהסיבה היא, כי היה לך קשה לעשות זאת?

ואם אכן היה לך קשה לעשות זאת, חשוב שתשתפי את המטפלת שלך בקושי זה, אם הוא אכן קיים. חשוב יותר כרגע, שהמטפלת שלך תעזור לך להשתחרר מהקושי, שכן עד אז, יהיה לך קשה להעלות את הדברים, שמטרידים אותך. אולי גם תגלי, שהקושי קיים גם במקומות אחרים ובעזרה שתקבלי לגבי היכולת להשתחרר מקושי זה תמצאי שאת נעזרת הרבה יותר מאשר רק ספציפית לגבי אותם דברים שלא העלית.

26. דיכאון אחר לידה

היי, בת 30 ואימא ל-2 כאשר הבכורה בת 2.9 והקטן 1.8.

ואני חושבת שאני בדיכאון.

עברתי היריון לא פשוט נפשי עם הקטן שלי. כמעט כל בדיקה בהיריון שלו היתה כרוכה בבכי... המון המון המון בדיקות: מי שפיר בשלב מאוחר של ההיריון, מומחי ראש, כליות, בטן וכל מה שתרצי ובשביל הקינוח הוא נולד בקיסרי.

וגם אז לא היה קל. לא רק שעברנו דירה מספר ימים אחרי שנולד, הוא היה גם תינוק לא פשוט.. כל היום בכה ביום ובלילה.

ברוך השם כבר הכול מאחוריי, הוא כבר גדול יחסית ויותר קל... אבל נראה, שדווקא עכשיו הכול צף לי.

יש לי הרבה התפרצויות, אני צועקת כל הזמן. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה - לפעמים אני מתחבאת בשירותים/מקלחת ובוכה, אין לי כמעט חשק מיני, מה שמאד מפריע לי ובעיקר לבעלי.

חשבתי, שאם אני אשיל את הק"ג המיותרים, אני ארגיש יותר טוב עם עצמי. אבל זה לא קורה. אין לי חשק לכלום. לא בא לי לעבוד (אין ממש ברירה), לא בא לסדר את הבית, לא בא להשיקע בזוגיות, לא בא לי לסיים את הלימודים - בקיצור אין לי חשק לכלום. אני לא מכירה את עצמי ככה, איפה כל האנרגיות שלי? השאיפות שלי? כוח הרצון שלי להתקדם ולעשות משהו..

אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי אבל לא ממש יודעת איך להתחיל.

אשמח אם תוכלי לעזור לי.

תשובה:

אישה יקרה,

אין ספק, שמצד אחד את במצוקה קשה ומאידך, את רוצה בכל מאודך להשתחרר ממנה, כשגם ניסית לעשות זאת דרך "השלת הק"ג המיותרים" - כפי שתיארת, אך אינך מצליחה, מה שעוד יותר מתסכל אותך.

אני מאד מתרשמת מהיכולת שלך הן לתאר במדויק מה עובר עלייך והן למודעות שלך לכך, שכל מה שעברת עם הקטן שלך - הן בהיריון שלו והן כשהוא היה תינוק קטן - "צף עכשיו" כדברייך.

קורה לא פעם, שכשהחיים מציבים בפנינו התמודדויות לא פשוטות, אני מגייסים את כל כוחותינו וגם מעבר לכך כדי לעמוד בהן. אנחנו לא מרשים אז לעצמנו לתת לקושי להוריד אותנו, כי אנחנו יודעים, שעלינו להתמודד. וכשמדובר בילדך היקר, שהאחריות ברובה מוטלת עליך לדאוג לו הן בהיריון והן אח"כ, אני כל כך יכולה להבין, אם שמת את עצמך בצד, כדי לא לתת לרגשות הכה טבעיים, שבוודאי עלו בך כמו אולי חרדה, תסכול ועוד, לקחת מכוחותייך להתמודד. אך כל זה לוקח כל כך הרבה אנרגיה מאיתנו.

ועל כן, כל כך מובן, שדווקא לאחר שהתקופות הקשות, שדרשו מאיתנו התמודדויות לא פשוטות ולקחו מאיתנו כל כך הרבה מכוחותינו, עוברים, הנפש, שכה התעייפה מהמאמץ שהיא עברה, רוצה ומרשה לעצמה לפרוק מעליה את כל הרגשות הקשים שהיא צברה והחזיקה בתוכה במשך אותן תקופות קשות.

נראה לי, מהתיאור הכה מדויק שלך את מה שא עוברת, שזה מה שקורה לך כיום.

ובוודאי שניתן לעזור לך להשתחרר ממצוקתך!

ברור לי, כי כל מה שאת זקוקה לו זו אוזן מקצועית, שיחד אתך תעזור לך להגיע להבנה של מצוקתך הקשה, תהיה אתך בה וגם תדע לעזור לך להשתחר ממנה.

אין לי ספק, שהמודעות המרשימה שלך לעצמך והרצון הכביר שלך להשתחרר ממצוקתך יעזרו לך להפיק את מלוא התועלת מפנייה למטפל/ת מקצועי/ת כמו פסיכולו/ית א עובד סוציאלי/ית.

27. חוסר מוטיבציה

כל חיי היו לי גלים של תקופות רעות, בהן לא הייתי מרוצה מעצמי, מהתפקוד שלי בחיים וכתוצאה מכך הייתה לי תחושת מועקה גדולה.

כשהטריגר נרגע, אני מרגישה, שאני חוזרת לעצמי ומרגישה יותר מרוצה. עם זאת, תקופה ארוכה לא הרגשתי אושר במלוא מובן המילה. לא יודעת אם זה בגלל ציפיות גבוהות מדי, או כי תמיד היה משהו אחר ברקע, שמנע ממני להיות שמחה באמת.

אני נמצאת באמצע שנות ה-20 לחיי, יש לי מקצוע, עזבתי את בית ההורים, יש לי בן זוג ועדיין בכל התחומים האלה יש לי איזשהו חוסר בטחון לגבי העתיד. האם המקצוע שלי מתאים לי, האם אני מתאימה למקצוע ואם מה שאני עושה כרגע לא מתאים לי, מה כן? עם בן הזוג יש לנו חוסר הסכמה בנוגע למתי ואיך למסד את הקשר ולהביא ילדים לעולם ולמרות שהגענו לאיזושהי החלטה ביחד, אני עדיין חוששת שדברים לא יסתדרו.

ובאופן כללי המצב בארץ (לא רק הביטחוני) ואיך שהוא מתבטא בכל התשתיות גם כן מתסכל אותי ומשפיע עלי כמעט בכל תחום בחיים.

בזמנו פניתי לרופא פסיכיאטר, שהרגיע אותי, שאני לא סובלת מבעיה נפשית, אבל יכולה להיעזר על ידי טיפול קוגניטיבי - התנהגותי. מפאת חוסר זמן ומוטיבציה לא פניתי לטיפול.

רציתי לשאול: האם הטיפול יכול לעזור ואיך הוא ישנה את המצב? זאת אומרת, מה מטרת הטיפול ומה אני ארגיש אחרי אחרי שאעבור אותו?

תשובה

לי נשמע, שאת מגיעה לכל מיני בחירות, כמו לעזוב את בית ההורים, בן זוג, מקצוע, אך שאת לא סומכת על בחירות אלה שלך ומכאן החששות מהן את כה מוטורדת.

ואני בהחלט יכולה להבין, מדוע אז אינך מאושרת - אנו מאושרים כשאנו סומכים על עצמנו, שכן אנו אז מרגישים שלמים עם בחירותינו בחיים, תהיינה אשר תהיינה וכתוצאה חשים סיפוק וכיף עם עצמנו וחיינו.

בוודאי שטיפול יכול לעזור. בטיפול תוכלי יחד עם המטפל/ת, להבין מה מביא לחששותייך ויחד איתו/ה למצוא את הדרך להשתחרר מהם.

אך אינני ממליצה על טיפול קוגניטיבי - התנהגותי אלא על טיפול פסיכודינמי.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי מתמקד יותר בהווה - בתוכן של המחשבות המציקות ובלמידה ותרגול של התנהגויות חדשות מתוך מטרה ליצור שינוי בדפוסי החשיבה.

לעומת זאת, הטיפול הפסיכודינמי שם במרכזו התבוננות בעולמו הפנימי של האדם. הוא אינו מסתפק בהתייחסות לתוכן של המחשבות המציקות כמו בטיפול הקוגניטיבי - התנהגותי, אלא מתייחס לתחושותיו של המטפל, שאחראיות להופעתן של המחשבות המציקות. וכפי שתיארתי לעיל, המטפל, יחד עם המטופל, מברר מה עומד בשורש תחושות אלה, ממה הן נובעות - מה שמאפשר למצוא יחדיו את הדרך להשתחרר מהן. לא פעם, בטיפול פסיכודינמי המטופל מגלה, שחוויות שעבר בחיייו מסבירות, מדוע הוא חש את מה שהוא חש בהווה. 

ומאחר ולכל חששותייך יש בעיני, כפי שכתבתי בראשית דברי, מכנה משותף, שהוא - הקושי שלך לסמוך על עצמך ועל בחירותייך - הרי שנראה לי, כי כדי לעזור לך, חשוב להבין מה עומד מאחורי קושי זה.

ממליצה בחום, שתפני לטיפול פסיכולוגי - חבל שתסבלי, כשבהחלט נחתן לעזור לך להשתחרר מסבלך.

28. לא הגיונית

יש לי בעיה נפשית קשה, שאני לא יודעת איך לטפל בה.

הבעיה היא, שאני מגיבה רק מהרגש ולא מעבדת דברים בשכל, כאילו אין לי היגיון במוח, רק רגשות ואני נפגעת כל הזמן מכל דבר.

אני לא יודעת איך להתמודד עם החיים בשכל, רק מהרגש!

תשובה

תחילה ברצוני לומר, כי בעיני, דברייך על כך, ש'את מגיבה רק מהרגש' ו'לא מהשכל' מצביעים על כך, כי את מאד מחוברת לעצמך, שכן את מגיבה מתוך מה שאת מרגישה וגם מודעת לסיבה לכך, שכן את כותבת, כי את 'נפגעת כל הזמן מכל דבר'.

נראה לי, שאת לא רואה את כל הנ"ל, שכן את מעידה על עצמך, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", מה שמוביל אותי למחשבה, כי את מאד שיפוטית וביקורתית לגבי עצמך.

כשמשהו מציק לנו, יהא מה שיהיה, חשוב, שקודם כל ניתן לו מקום וכבוד. יש למצוקתנו סיבות משלה, שמסבירות ומצדיקות את קיומה. חוסר קבלתנו אותה רק גורמת לנו סבל נוסף.

ורק כשניתן מקום וכבוד לאותו הדבר שמציק לנו, נוכל גם להתפנות לבירור, מה הביא אותנו למצוקה ואז גם למצוא דרך להשתחרר ממנה.

אני מבינה מדברייך, על כך שאת 'לא מעבדת דברים בשכל', כי את מתקשה לקבל את עצמך על מצוקתך, אותה הגדרת כהיותך 'נפגעת מכל דבר' ואף מבקרת את עצמך על כך (גם כתבת בתחילת דברייך, כי את סובלת מ"בעיה נפשית קשה", שכפי שכתבתי לעיל, מצביע בעיני על היותך מבקרת קשה את עצמך ושלא בצדק).

וממקום זה של חוסר קבלתך את מצוקתך, את מחפשת דרך שתלחם בכך - כפי שכתבת: "להתמודד עם החיים בשכל".

אך כל זמן שאיננו מקבלים את מצוקתנו וגם נחפש דרכים להילחם בה, לא באמת נטפל בה והיא תמשיך להתקיים בתוכנו. בנוסף, ביקורת שלנו על מצוקתנו רק מוסיפה לנו סבל על סבל.

לכן, הדרך שלך לעזור לעצמך, כפי שהגדרת אותה כ- "ללמוד להתמודד עם החיים בשכל" מתעלמת מכך, שיש למצוקתך, כמו לכל הרגשה שיש לנו, סיבות, המסבירות ומצדיקות את קיומה, מה שמכוון להתייחס כפי שכתבתי לעיל, למניעיה, דבר שיאפשר את ההשתחררות ממנה.

וטיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעזור בכך, שכן לבד לכולנו קשה לעשות את הנ"ל, הרי אנחנו מצויים בתוך הקושי.

לכן אני שוב מחמיאה לך על המחשבה לפנות לטיפול פסיכולוגי ואין לי ספק, שבזכות המודעות המרשימה שלך למה שאת מרגישה, תוכלי להפיק תועלת מרובה מהטיפול ולהשתחרר ממצוקתך.